00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים זה לא הכל...

לו רק היית קצת פחות המורה שלי...

פורסם במקור ב24 באוגוסט 2008, 00:19
 
נניח שאספר לכם כי מקצועי הוא דיילת. מיד תעלו אותי בדמיונכם הסטראוטיפי כדקת גזרה. יפה. רהוטה. טס משקאות משובחים בידי האחת. וטרולי בשניה. כי כאלו הן אנחנו הדיילות. (כלומר הדיילות הדימיוניות שאני).
ואם אומר לכם שאני ספרנית. מיד תדמיינו אותי כטיפוס אפרורי. משקפי קרן עבות זגוגית על אפי הנשרי. חצאית טוויד אפורה מכסה את רגלי המשורגות ורידים.יכולתי המילולית מתמצה בשתי מילים (שקט בבקשה). כי כאלו הם הסטריאוטיפים. וזה מה שהם עושים לנו.
 
ועכשיו אגלה את אזניכם. (היודעות ממילא) כי אני מורה.
מיד תדמיינו אותי בתסרוקת ישרת קו כמרובע שווה צלעות.
משקפיים חסרות מעוף על אפי החרטומי. בגדי אפורים עד שחורי שחורים. וקולי... הו אלוהים הקול הררררםםם הזה, הצורמני עורבני. הקול הדידקטי. נו, זאת שתמיד מתקנת את הסובבים אותה: "שתי חולריעות שולה. חולרע אחת שתי חוליערות"?
 
ואז מה אוכל לומר להגנתי? בעצם כלום.
 
פעם נדרתי נדר (טוב לא ממש נדרתי למען האמת. בואו נאמר שחלפה בראשי מן מחשבה, מחשבונת שכזו). שביום בו מישהו ישאל אותי בלי שירמז מראש אם אני מורה. יהיה זה הסימן שהפכתי להיות זו מהאסוציאציות ואז עלי לנטוש ומהר.
 
לפני כמה חודשים. במקום שעניינו אינו בית ספר,תלמידים או כיתה. אמרה לי מישהי "את מורה נכון?". (הייתה זו כמובן טעות. טעות הרת גורל מבחינתה). התקרבתי אליה בצעדי ענק. נוקשת על הרצפה בעקבים שאין לי. לופתת את צווארונה. ובקולי המאיים (כה מאיים ומפחיד הוא קולי שאפילו גורי חתולים מסתכלים עלי ברחמים כאשר אני קוראת לעברם ברפיסות קול: "קישט... קישטה") והסמכותי שאלתי אותה: "למה את חושבת כך???" (התאפקתי לא לומר לה לנמק ולפרט כנהוג אצלנו במקצוע).
"את נראית לי שקולה, רצינית כזו". אמרה הנ"ל וחרצה את גורלה כמעט באופן סופי. "והקול שלי???" עודדתי אותה להמשיך את שהתחילה.
"מה איתו?" הסתכלה עלי הנ"ל. בתקווה שאף אחד מילדיה לא יהפוך לתלמידי המסכן.
"איך הוא נשמע לך?" (שאלתי בדיקציה המתאימה. תוך שאני מביטה בה במבט נוקב ,חודר כליות, וחזיות פוש-אפ)
"נננעים???" מגמגמת הנ"ל. ומקללת בליבה את הטעות הטקטית שעשתה. כאשר בסך הכל רצתה להעביר את זמני במשרדה בנועם.
"כלומר???!!!" אני מקשה.
"כלומר, יש לך קול נעים, מלטף.." היא אומרת לי. מייחלת לצלצול הגואל. הממאן להגיע. (כי אנחנו לא בבית הספר!!!!)
 
אני נאלצת להרפות את אחיזתי. אם אני רוצה לקבל ממנה את תוצאות בדיקות הדם שלי.
 
כעבור שעה אני יושבת עם חברתי הטובה א.
"תגידי" אני מחנחנת קולי. "אם לא היינו חברות. ולא היית מכירה אותי. איזה מקצוע רב רושם,עמוק ומציל אנושות היית מיחסת לי?" (ברור לי שחברתי א. תאמר שבוודאי מדובר בחוקרת דולפינים בעלת שם עולמי. או נגנת נבל ששמה הולך לפניה).
"אוייש נו" מבטלת את שאלתי א. בהינף יד. "את נולדת, נולדת להיות מורה. זה הדבר שאת עושה הכי טוב".
"למה את מתכוונת??" אני נובחת בקולו של כלב מוכה צרעת.
"מה לא???" נבהלת קלות א. "את שואפת לניהול??" היא בקושי מצליחה להחניק את צחוקה רק לשמע המחשבה.
 
"ברור שלא" קולי הופך יבבני ומעורר רחמים. "אני רק לא רוצה להיות זו מהאסוציאציות".
א. מבינה שזה הזמן להרגיע. שלא לומר להתחנף.
"את בחיים לא". היא מגלה לאוזניי המחכות למילים המתחנפות הנהדרות. "למען האמת. אף אחד בחיים לא יאמין שאת מורה. אם אדייק. אפילו אם יראו אותך עומדת באמצע הכיתה יהיו בטוחים שאת אם הבית. או מקסימום המאבטחת".
 
נשימתי הופכת להיות סדירה ותקנית. אבל אז חודרים מילותיה להכרתי. "איך אם בית? איך???" אני נובחת עליה. "אני נראית לך כמו אמא של מישהו? אני נראית לך בעלת כישורי על לתחזוקת בית שלא לומר בית ספר?
ומאבטחת??? מאיפה עלה לך הרעיון הטפשי הזה. בטירונות המקסימום שהצלחתי זה לירות במטרות של אחיותי לנשק".
 
"אז מה את רוצה שאני אגיד?" שואלת א. בחוסר אונים.
"איזה מקצוע מתאים לך? מה את רוצה שאני יגיד???"
"אגיד". אני מתקנת.
"מה???" היא שואלת בתמיהה.
"לא אומרים יגיד אומרים אגיד. ומבין שלל המקצועות שבחרת לי אני רוצה שתחזרי בך ותאמרי שמורה ואם בישראל הולמים אותי במיוחד".
"לא רוצה!!!" היא מתחילה נסיון מרד נגדי.
"סליחחחחה???"  אני תוהה. ואז בנחרצות גוזרת את דינה
"כתבי 100 פעם. שחף היא רעיה אם ומורה בישראל. קבלי תיקון... המורה הכי טובה בישראל".

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

95 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל shahf11 אלא אם צויין אחרת