00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים האחרונים שלי

אני תלויה

                                 

שבוע חדש, קרחת חדשה.

 

באופן צפוי למדי, אני נוסעת למרכז העיר לקנות כובע או כיפה. אני בוחרת מיד בכובע קש רחב שוליים, ובשתי כיפות רקומות. בדרך אני מציצה די בזהירות לתגובות האנשים, ואני לא מרגישה בשום דבר לא נוח או מרחם. מעט הקלה.

 

חמושה במשקפי השמש שלי וכובע הקש, אני פורצת במסע קניות. קונה קודם שרשרת חדשה, ומסתערת על  בגדים, עוד דבר שאני לא ממש רגילה. בגד פה ובגד שם, זו הייתה השיטה, אבל הפעם אני חייבת גרדרובה חדשה למצב. אני קונה חצאית, מלא מכנסיים, חולצות מסוגים שונים, טוניקות,  ולמרות שאני אומרת לעצמי שלא אכפת לי מה יחשבו, עמוק בלב אני כל כך מקווה שיחשבו שאני רק אישה משונה כזו עם קרחת,  שונה ואחרת, שאולי צריכה קצת תשומת לב, אבל לא יותר. לשונות ולזרות אני רגילה בלי קשר לקרחת או בגדים.

 

כדי לנחם את עצמי כנראה, אני נזכרת בסיפור אחד מעברי. לפני למעלה מעשרים שנה,  היה לי לתקופה קצרה בן זוג שמאוד לא אהבתי. אימא שלו הייתה אמורה לבוא מחו"ל לביקור קצר. באותו הבוקר, שהיא הייתה צריכה להגיע, האיש, שהיה קמצן במידה שלא תתואר, שלף כסף מכיסו ואמר: "אני ממש מבקש ממך שלכבוד אימא שלי תקני בגדים נורמאליים, ובבקשה תעשי משהו בשיער, כדי שתראי כמו שצריך". טוב, לא ממש אהבתי את זה, אז נסעתי וקניתי מכנסי שארוול ענקיים, וחולצה פרחונית נוראית, ובשעה שידעתי שהיא כבר שם, נכנסתי בדרמטיות רבה, עם המכנס, והחולצה, וקרחת נפלאה.

אני מספרת לי שוב ושוב שקרחת זה כל מיני דברים אצלי, לא רק מחלה....

 

יומיים אחרי כן, אני נכנסת למרפאה לקחת תוצאות של  בדיקה. בגלל הפרכוסים ברגל, התחלתי לקחת כדורים נגד אפילפסיה. אני מקבלת את הדף, מסתכלת פעם, מסתכלת פעמיים, ומקבלת סחרחורת.

אני עוד לא ממש יודעת מה המשמעות של התוצאות, אבל אני מרגישה את ההתכווצות בחזה ויודעת שזה רע.

הערכים התקינים של הדנטואין במוח, החומר נגד אפילפסיה, הם בן עשר  לעשרים.  לי, למרות הכדורים, יש 1.6.

משהו לא ממש עובד.

 

אני נכנסת לבית קפה סמוך, מסתכלת שוב ושוב על הדף,  מתקשרת לכרי, מבולבלת, ושואלת אותה אם להתקשר לדר` ח"ן.  הוא כל כך בסדר, שקשה לי להפריע לו סתם.

היא אומרת "ברור! עכשיו!"

 

אני מתקשרת, הוא מיד איתי, אני מספרת לו על תוצאות הבדיקה. הוא ישר שואל, בחשש : "ולא היו לך פרכוסים מאז?", משהו בטון הדיבור שלו מעט מופתע, אני מקבלת מיד הרגשה שזה עוד עלול לבוא בכל רגע, , פרכוס או התקף אפילפטי ממש. הוא אומר שאני כנראה מפרקת את כל החומר הזה במוח, אומר לי לקחת כמות כפולה של כדורים, ולעשות כעבור שבוע עוד בדיקה, ולחזור אליו.  אני מספרת לו על הקרחת החדשה, על השיעול שמשתפר, על הדלקת שאולי מתחילה לעבור, על הפטרייה במיתרי הקול שגם היא מתחילה לעבור, וכמו תמיד, כשענייני הגוף מסתיימים, הוא שואל אותי, "ואיך את מרגישה?", "ואת בסדר?". אני אומרת לו שכן, יש לי ימים באמת מאוד טובים, הכאב עבר ואני מבלה. הוא הרי כבר יודע  שיש  לי גם גוף, אבל יש גם חיים. ואני מוקירה אותו באותו הרגע שהוא מזכיר לי את זה.

 

אני מתקשרת לכרי, מספרת לה על השיחה, ומתחילה לדמוע. אני כל כך מפחדת מהגושים והבצקות בראש.  אני חיה כל הזמן באימה ובתקווה שאני אקבל קצת זמן טוב, לפני שהראש ישתבש לגמרי.

כל החודשים האלו, שהגוף המשיך להתמלא במוות, הייתי צוחקת ואומרת שלפחות יש לי ראש על הכתפיים. ועכשיו, גם כן ראש.

כרי מתחילה לבכות איתי.

היא בדיוק בהדסה במסגרת העבודה שלה. היא מתחילה לחפש את דר` ח"ן, כדי להבין מה זה אומר. הוא בישיבה, והיא נכנסת למרפאה ומוצאת את האחות הראשית.

הן  מדברות על משמעות התוצאה, וכרי מבינה שיתכן ויהיו לי פרכוסים או התקפים בכל זמן. היא שואלת אותה אם אפשר להשאיר אותי לבד, האחות אומרת שעדיף שלא.

 

כרי מתקשרת אלי. אני עדיין בבית הקפה. היא אומרת לי בפשטות, "תשמעי, אסור לך להיות יותר לבד, אני עוזבת את העבודה ובאה".

אני מאבדת שליטה על הדמעות, ומתחילה שוב לנזול.

מבקשת ממנה שלא תבוא.

 

מצבי בכי רע ממילא. אני מתנדנדת יותר ויותר, לרגע, לא נופלת שוב, רק  יודעת שזה יכול לקרות כל הזמן.

אני גוררת רגל אחת, גם השנייה מתחילה לגלות סימני עצמאות ולא תמיד נשמעת לי,

אני יכולה להיות מאוד אנרגטית שעות ופתאום להתעייף באחת, בכל מקום שבו אני נמצאת.

 

אני לא לבד ברוב שעות היום. אני שעות עם אחותי, בהנאה גדולה. אחי בא הרבה, לשמחתי. חברים באים ונמצאים איתי, או יוצאים איתי, אבל זה לא כי חייבים. זה כי רוצים.

אני עצמאית. אני קובעת.

ואני חייבת, למרות ההנאה שלי מחברה, והצורך שלי באנשים, להיות גם לבד, עם עצמי.

 

ופתאום זה.

הנה אני הופכת לתלותית.

צריך לטפל בי.

אני כבר לא אני.

 

האווירה בבית משתנה. אני מרגישה שאני "יותר מדי". אני מתחילה להוציא כעסים על אחותי. אני בוכה מהצפה. את אחותי אני אוהבת באותה עוצמה שאני אוהבת את בניי. אבל אני לא שולטת בזה, במה שאני מוציאה עליה.

כל הזמן חייבת לדעת ומציקה לה, אם היא איתי כי היא חייבת או כי היא רוצה. התלות משגעת אותי.

משהו בזה שחייבים להיות איתי כל כך קשה לי. אני מקווה ומשכנעת את עצמי שזה זמני. כשההקרנות יגמרו לעבוד אחזור לעצמי. התלות שלי היא לא פיזית ממש. אני הולכת, יוצאת הרבה, פשוט צריך שמישהו יהיה לידי במקרה של נפילה או התקף.

אני יודעת שברקע, אחרי שבוע כזה, יש  בי חשש מתמיד מהעתיד. אני שוב מרגישה את ההתנתקות מ"רעשים", כמו שהייתה בתחילה. לא רוצה להתעסק בשום דבר שהוא לא ממש חשוב,

אז יש את החשש מהעתיד שלא מניח לי, אבל יש גם את עכשיו.

כל הזמן אני שואלת את כרי "את בטוחה שזה בסדר?"

אני מניחה שזה פוגש בי דברים מהעבר. ההכרח הזה לבדוק שמישהו רוצה להיות איתי, ולא מחובה.

אני גם לא מפסיקה לדבר. פתאום אני מוצאת את עצמי "מנחמת" אותה. "אל תדאגי, זה לא לעוד הרבה זמן". היא דומעת.

היא איתי בדיוק כמו שהיא הייתה קודם. בשיחות המופלאות, בבדיחות, בדאגה, באהבה. זו רק אני שלא מצליחה.

במקום להודות לה אני מרחמת על עצמי.

 

אלוהים, איזה שבוע. השיער, השונות, העצמאות.

 

 

 

מכיוון שבימים אלו אני מתעייפת מהר, בכל פעם אני מתלבטת מחדש האם לכתוב את הפרק הבא, או להגיב. חשוב לי להגיב, כי משמעותי לי מאוד הלווי שלכם, והתגובות מאוד מרגשות אותי. המחויבות שלי להמשיך ולספר את הסיפור שלי היא בגלל ובזכות הקשר שנוצר ביני ובין הקוראים, שאני יודעת שלא כולם מגיבים, אבל אתם שם. ולכן אני מקווה שאתם מבינים שזו הסיבה שלא תמיד אני מגיבה, יחד עם זאת אני קוראת את כל התגובות כולן.

 

ועוד דבר אחד: פנו אלי השבוע מערוץ 2, מההפקה של תכנית הבוקר עם סיוון רהב, כדי לראיין אותי ליום הבלוגר הבינלאומי, הצטלמתי ביום חמישי בבוקר, בבית, בהתרגשות עצומה, או כמו שאמר הצלם "כשהאורות נדלקים הציניות עוברת".  אני מקווה שהביטוי להערכתי אתכם, ולחשיבות הרבה שאני מייחסת לכם, שהרי בלעדיכם לא הייתי ממשיכה לכתוב, בא לידי ביטוי בראיון.

 

הראיון אמור להיות משודר ביום ראשון, 24.8, בין השעות 7-9 בבוקר, למי שיכול ורוצה לצפות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

13 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל anatma אלא אם צויין אחרת