00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים האחרונים שלי

על נשיות וקרחת

        את ההקרנות סיימתי בתחילת מאי. נפרדתי משי,  "המקרין" שלי, והרגשתי לרגע הקלה ששוב איני צריכה להסתובב כל יום בהדסה.  על מסיכת הפנים ויתרתי, מה כבר יש לעשות בה.

 

יצרתי קשר עם דר` ח"ן, כדי לדבר על ההמשך,  אני מרגישה צורך עז לדעת מה מצב הראש.

אנחנו קובעים ליום חמישי בצהריים.

אני נכנסת אליו, וכרגיל רק מלראות אותו מרגישה הקלה. הוא אומר שייקח לפחות עוד חודש עד שההקרנות יגמרו לעבוד ועד שהסטרואידים יעשו את שלהם וייבשו את הבצקות. אני מתלוננת על כאב חד בצד שמאל, לפני ואחרי הלב. כאב כזה עוד לא היה לי, והוא אף מתחדד כשאני משתעלת. השיעול שלי מחמיר ומכאיב. אני מקבלת אנטיביוטיקה חזקה, בתקווה שהיא תזרז את החלמת הדלקת בריאה ותקל על השיעול והנשימה, הוא בודק את מקום הכאב, ונראה שזו אינה עצם. לו היה סיכוי או סכנה שזו עצם, הייתי צריכה מיד לעשות סי טי נוסף כדי לראות שהסרטן לא הגיע לעצמות. לכל אורך הדרך שני דברים מפחידים אותי- הראש, שכבר מלא, והעצמות, שעל הכאב שהן גורמות אני יודעת בעיקר מאבי ומאימי.

 נראה שזה שריר שנתפס.

 

אנחנו מסכמים שנדבר בהמשך, ובעוד כחודש אעשה סי טי נוסף, לראש.

 

אני נוסעת  לאזור מגורי, קובעת עם  יפתח, עמית וואדים במסעדה. יפתח ואני מגיעים, אחי מגיע, רק שמיד אני מבקשת ממנו שייסע ויביא לי כדורים, מורפיום, והרבה, כי אני לא עומדת בכאב. איכשהו אנחנו מוותרים על הארוחה, ויפתח מלווה אותי בדאגה גדולה הביתה. אני גם סובלת מהכאב, אבל בעיקר אני חוששת מהכאב שעוד יבוא.

 

כשאנחנו בבית, אני מתחילה להרגיש עקצוצים בראש. ידעתי שזה צפוי, שכנראה השיער שלי ינשור. אני מחזיקה קצוות שיער, היא נשארת אצלי ביד. ועוד אחת ועוד אחת. אני מבינה שאקריח, אבל מניחה.

האנטיביוטיקה , כדורי ההרגעה והמורפיום מכריעים אותי לשמחתי ואני נרדמת מוקדם מתמיד.

 

ביום שישי אני נפגשת לארוחת צהריים עם שלומית. בעזרת הסטרואידים הכול כך חביבים עלי במצבי, יש לי תיאבון של אריה טורף. והנאה גדולה מאוכל.

השיחות עם שלומית תמיד עמוקות וחשובות, ויש בהן מהכול. הבנות, הארות ובדיחות. רוח ויצרים. אני סובלת מאוד מהכאבים אבל מצליחה ליהנות מחברתה ומהאוכל. אני מדגימה לה במסעדה את השיער הנושר, העקצוצים מחמירים.

 

כשאני חוזרת לבית, אני יושבת בחדר, כמו על כיסא במספרה, ותולשת בקלות רבה את רוב שיערי.

חצי מראשי קרח.

אני נזכרת איך בימי הכימו הראשון ישבתי עם אחי הקרח לחלוטין, ועם ברכה גיסתי, שלה יש שיער שופע ויפה במיוחד, ואמרתי להם שאני מתלבטת איזו פאה לעשות... כמו שלו או  כמו שלה, ובאן דן דינו החלטתי ללכת על שלו. אז לא הקרחתי, אבל ברור לי שאם  אקריח אשאר ללא פאה. מעט זמן, קיץ וחם וכו`.

החדר נראה כמו רצפה של מספרה.

 

בערב ליאורה וניר באים לבקר אותי, ואני מרגישה הרבה יותר טוב, הכאבים מרפים, והחשש מהכאב שעוד יבוא לרגע נעלם. אני שם איתם, שמחה עליהם כל כך. בתפיסה שלי מאז ומעולם ניר הוא חצי בן שלי וליאורה חצי אחות. טוב להיות עם המשפחה.

 

בשבת אני עסוקה בשטויות שלי עם הקרחת, מרגישה שמי שנמצא איתי כבר לא ממש עומד בדיבורים שלי,  ואדים קורא לזה "שלשול מילולי",  רק שאני די היסטרית ולא מצליחה לשתוק הרבה.

אחי וברכה מביאים לי אוסף של מטפחות.

יש לי חזייה ענקית, אדומה,  ואני מחליטה שזה הזמן שאני אהיה כיפה אדומה, ואני לא מפסיקה לשחק בה על הראש. אף אחד לא צוחק. כולם שותקים כאילו נפל דבר. טוב, באמת נפל דבר. נפל השיער.

בערב ואדים מוציא את  המצלמה, מסדר קצת את החדר, ומתעד אותי מגלחת את שאריות השיער. היה נדמה לי שמרוב שטויות שאמרתי כל היום אני כבר חסינה.

אני יושבת בשקט מול המראה, ומתחילה לגלח. הכול שקט ואיטי. אני נפרדת מהשיער, חושבת שאני כל כך מכוערת ועכשיו זה יהיה הרבה יותר בולט, אומרת שלום  לנשיות, בוכה עליה,  לרגע בפאניקה, ואז תוך כדי דמעות, שזולגות מעצמן אני מזכירה לי את מה שלמדתי והרווחתי, ביושר רב, יש לציין, על הנשיות שלי.

לדימוי הגוף הנורא שהיה לי, בפרספקטיבה של זמן, אחראים כמה דברים.

העובדה שגודלתי כילדה מכוערת, שתזדקק לשיפוצים בבוא הזמן,

 העובדה שנחשפתי בגיל מאוד צעיר לנגיעות רעות, בי, ולפגיעות מיניות קשות באנשים קרובים ואהובים עלי מאוד, 

וההרגשה שלי שאם מישהו רוצה אותי או אוהב אותי, אני אהיה חייבת להחזיר אהבה, כי עושים לי טובה,  גם אם אני לא רוצה.

אז אני מוותרת לגמרי על כל סממן נשי. זה ישמור עלי. אני הופכת לשמנה מוזנחת,  מלאת קמטים יחסית, מעולם לא קונה בגדים, אימא שלי כבר תביא לי, מה שלטעמה,  אין לי קרמים, כלי איפור, תכשיטים,  או כל דבר שעולה על הדעת בתחום הזה.

עד שאני מתחילה במסע שלי של "חזרה מאיבוד".

יש רגע אחד, קטן, אולי טיפה מטופש, רק שבעיני הוא נקודת מפנה מאוד חשובה.

הייתי אז, לפני כשבע שנים, בטיפול ב"עמך", עמותה לטיפול בניצולי שואה ודור שני.

הלכתי לקנות גרביים לבנים שלי. לעצמי מעולם לא קניתי גרביים. תמיד לקחתי את מה שקטן לבנים שלי, את מה שאחותי לא צריכה, את מה שאימא שלי הביאה לי.

עמדתי בחנות הגרביים, לקחתי מעט זוגות לבנים שלי, ובפרץ בלתי מוסבר, ובלתי מוכר, התחלתי להסתכל על גרביים בשבילי. יצאתי משם עם שניים עשר זוגות גרביים בשבילי, רק בשבילי. אדומות עם כוכבים, אפורות עם פרחים, סגולות עם פרפרים, ככה, שברור שהן של נשים, וברור שהן רק בשבילי.

אין לי מילים לתאר את האושר שהתמלאתי בו אז. רק גרביים, אבל הבנתי שנפל דבר. מגיע לי. מותר לי.

אחר כך ירדתי יפה במשקל, בלי דיאטה בכלל, פתאום קניתי לי עגילים. ובגד פה ושם. והייתי מאושרת כשנעמה נתנה לי מתנה ליומולדת ביקור אצל קוסמטיקאית,  ועיפרון שחור לעין נכנס הביתה. ועוד תכשיט, וקרם פנים. ובושם.

ולא הפכתי ליפה, והקמטים לא נעלמו והאף לא קטן. אבל כל כך הרבה השתנה.

העולם, העולם הוא לא קנה המידה,  אבל הוא בהחלט משקף את מה שקורה לנו בפנים. הוא מחזיר לנו את מה שיש בתוכנו, את מה שחי. פתאום היו מחזרים. ולא מעט.  ולא כי אני יפה,  או חתיכה, או "שאפה", דברים חיצוניים,  כי אני לא,  אלא כי כבר רואים שאני אוהבת את עצמי, כי יש לי נוכחות, כי יש לי אמירה.

ואני מבינה שחושניות, סקסיות ונשיות, הן משהו פנימי לחלוטין. ואני יודעת שאני שם, ואני מאושרת עם זה כמו  שאני מאושרת עם האהבה העצמית, שזכיתי בה בחזרה. זה הרי חלק מזה.

אז אני מול המראה, והראש המקריח, מחזירה את עצמי למקום, לידיעה הפנימית, מנסה להרגיע את עצמי שזה לא נעלם,  והשיער הוא לא העיקר.

העיקר, וזה כאב לב ענק באותו הרגע,  זו  ההצהרה: "אני חולה".

כל אחד יראה, כל אחד ידע.

לא אכפת לי שיראו. לא אכפת לי שידעו.

רק שעכשיו המחלה "תלך" לפני.

אני מפחדת מרחמים. הם מורידים אותי למטה. קודם יראו שאני חולה ורק אז ידברו איתי. ובטח ידברו איתי בשקט. בלחש כזה. כאילו אם מדברים על זה בקול, הסרטן הופך לחזק יותר. אני מכירה את השיחות המלחששות עם מי שלא מכיר אותי ונזהר. כאילו לא רוצים להפריע למשהו.

 

אז אני יושבת מול המראה, יודעת שיש הצהרה חדשה לעולם, ובשקט, תוך כדי גילוח, אני מתחילה לדמוע. מורידה שיער, מוחטת אף, מנגבת דמעות. והכול לאט לאט.

כשמסתיים הטקס, מתוך הכרח , כמובן, אני הולכת להביא כלי איפור, ובשקדנות אני מתאפרת יותר מתמיד, מנסה להיאחז במה שנשאר.

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

3 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל anatma אלא אם צויין אחרת