00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים זה לא הכל...

ספר זה כל הסיפור

פורסם במקור ב20 באוגוסט 2008, 14:11
 
אישה ממקום אחר. כתבה רשומה על בחירת ספרים. וכל כך הזדהיתי עד שאני בוחרת לכתוב גם...
 
אחד הרגעים המכוננים בחיי היה הרגע בו גיליתי שאות מצטרפת לאות. מילה למילה למשפט. וכולם ביחד יכולים להפוך לסיפורים מרתקים אשר לוקחים אותי איתם למחוזות עלומים וקסומים.
 
ומהרגע בו גיליתי את חדוות הקריאה אי אפשר היה לעצור אותי.
קראתי הכל. כל ספר שנפל לידי. כל עיתון. כל מה שכתוב אפילו על אריזות של מוצרים. פשוט כך. כל פעם שראיתי מילה כתובה ולא משנה באיזה הקשר בלעתי אותה בצמא.
 
בשלב הזה גם גילו לי הורי את קיומה של הספריה הציבורית.
"ספרית בורכוב". בכל יום בשעה ארבע בדיוק הייתי מתייצבת  יחד עם הספרנית חסרת הצוואר. ושואלת ספר. לאור הלהיטות הרבה הורשה לי לשאול שני ספרים. ולא הייתה מאושרת ממני בעולם כולו.
 
בתחילה הייתי בוחרת אותם לפי הכריכה, אחר כך למדתי שיש סופרים שספריהם היו אהובים עלי יותר. בהמשך הייתי בוחרת אחד מן הספרים שהוקראו בתוכנית הרדיו "לאם ולילד" ברשת א`. בתוכניות הללו קיבלו הדמויות קולות אנוש, בליווי מוסיקה מתאימה. וקולו של השחקן המקריא הפך להיות הקול שליווה אותי בזמן קריאת אותם ספרים. אהבתי במיוחד את "ניסן ורחמים משיכון ב`". שהיו מן שני ילדים שהכל איכשהו התבלבל להם. ואת "קוקי חבקוקי".
 
השקיעה בעולם הספרים הפכה לחלק כה מהותי בחיי היומיום שלי. עד שבדרך מן הספריה לביתי גמאתי כבר בשקיקה ספר אחד. ולפעמים הייתי רצה מהר לספריה שוב על מנת שאוכל לקרא ספר נוסף.
 
במשפחתי כינו אותי כולם "תולעת ספרים". בנות הדודות שלי כעסו עלי כאשר הייתי מגיעה לביתם לשחק. ובמקום לשחק פעמים רבות הייתי נכבשת  בקיסמו של ספר מסויים. ושוכחת מן העולם שמסביב.
 
אחר כך התחלתי לחבב את הספרים הישנים. אלו שנכרכו שנית במן עטיפת חברבורות ובגבם הודבק סרט בד עליו נכתב שם הספר בטוש שחור. היו אלו ספרים ישנים יותר. ובעלי פופולריות רבה שאבדו את מראם הראשוני הבתולי.
דפיהם היו צהבהבים. ולספרים הללו היה גם ריח מיוחד.
 
הספרים היו חברי הטובים ביותר. לפעמים הייתי ישנה איתם מתחת לכר. ואחרי כיבוי אורות הייתי ממשיכה לקרא בהם באור הקטן שהבליח מן המסדרון.
 
כאשר חליתי היו אלו רגעי הגדולים. חם ואנגינה יצרו את הנוסחא המנצחת בה הורשה לי לבחור איזה מתנה שארצה. ותמיד בחרתי את סדרת "היפות באגדות העולם". יחד עם נסיכים ונסיכות, פיות ומכשפות. עיצבתי את עולמי התרבותי
התמים והקסום.
 
בשלב מסויים סיימתי לקרא את כל ספרי הילדים. עברתי לספרות הנוער. אך לא תמיד הנושאים והסיפורים התאימו לגילי ולעולמי. מה שהיווה משבר מהותי בחיי.
 
איפהשהו בכתה ה` קראנו בכתה את "שרה גיבורת ניל"י".  כל כך רציתי לחיות יחד עם שרה וחבריה בזכרון. לנקום בתורכים ולעזור לאנגלים. את הספר הזה קראתי אולי 20 פעם בהתפעמות רבה. אחריו קראתי את "אורי" ואת "אליפים". שגרמו לי לרצות לחיות בפנימיה. "ציון כהן" של גלילה רון פדר. גרם לי לרצות לגלות שאני ילדה מאומצת בעצם שהגיעה למשפחה טובה. ופעם רציתי אפילו לברוח מהבית כמו ציון.
 
נשים קטנות, היו במשך תקופה מסויימת התנ"ך שלי. אהבתי והערצתי אותן ואת אימן הגיבורה. כל כך רציתי להדמות לג`ו שהגשימה את חלומה וכתבה ספרים... והקריבה את שערה הארוך כדי להציל את אביה. לימים עם פרוץ הנוסטלגיה קראתי בספר שוב. הצדקנות של האמא ובנותיה. עצבנו אותי ופגעו בזכרון היפה שנותר לי . אז הנחתי להן.
 
בתיכון כחלק מהמרד לא אהבתי לקרא את הספרים שהוכרחנו לקרא לבגרות. ספר אי אפשר לקרא בגלל שחייבים הייתי אומרת למורה לספרות. רק כעבור שנים גיליתי בהנאה את הספרים מהרשימה "האחוזה והנחלה" הקסים אותי במיוחד. "האדמה הטובה"  "התפסן בשדה השיפון" ועוד.
 
כמורה אני תמיד מספרת לילדים את סיפורי הספרים שלי.
ונדמה לי שאני מצליחה תמיד לחבב עליהם את הקריאה. פתאום הם מגלים שספר הוא לא עונש. וספר הוא לא רק משהו ששולחים איתו ילד מפריע לחדר. ספר הוא עולם. עולם ומלואו.
 
אחד הדברים האהובים עלי הוא רכישת ספרים. אני קצת מתעצבנת כאשר איך שאני נכנסת לחנות המוכרת קופצת עלי ושואלת "את צריכה עזרה?". הלא הכיף הכי גדול הוא לחפש. כשהראש מוטה הצידה כדי להיטיב לקרא את שם הספר והסופר. אם יש ספר שתפס את עיני אני שולפת אותו בתקווה ממקומו. קוראת ברפרוף את התקציר. ומתחילה לקרא  את הפסקה הראשונה. אם היא תופסת אותי אני קונה את הספר. ואם לא דינו נחרץ. לא פעם חרצתי כך את גורלם של כמה ספרים נפלאים במיוחד. כמו ספרו של עמוס עוז (נדמה לי שהוא נקרא על הצחוק והבכי) שרק מעמוד 200 בערך התחלתי להכנס לעיניינים. אך הוא היה אחד המקסימים שקראתי בחיי. לפעמים אני מצליחה בבחירותי ולפעמים ממש לא. לעיתים ממליצים לי בחם על ספר ואני לא מצליחה להתגבר על המשוכה. כזה למשל הוא צילה של הרוח. אשר מביט בי בתחינה אילמת כבר שנה תמימה.
 
יש סופרים שתופסים אותי בכל מילה כתובה שלהם. ועליהם אני מתקמצנת. אני קוראת מספר דפים. ואז מכריחה את עצמי להפסיק כדי שלא יגמר כל כך מהר. ובסוף... כאשר נגמר לו הסיפור. אני מתאבלת על סיומו כמה ימים ולא מסוגלת להתחיל לקרא ספר חדש.
 
אני קוראת הכל. וזה אומר הכל. יצירות מופת לצד ספרי טיסה. ספרי הגות לצד ספרי בישול. אני פשוט אוהבת את המילים המתחברות לסיפור. יש סיפורים שמרגשים אותי, יש ספרים אלמותיים. יש כאלו שעוד לפני שסיימתי אותם אני כבר שוכחת במה עסקו. יש כאלו שמצחיקים אותי. ויש הגורמים לי למרר בבכי. יש המכאיבים וצורבים. ויש את אלו שלא משאירים בי שום חותם.
 
הקריאה שלי מהירה מאד. מיומנות שמקלה עלי מאד במשימות הדורשות קריאה. בעבודות או מבחנים שיש לעשות.
 
כאשר אני קוראת ספר של סופר מוכשר במיוחד. אני מרגישה קנאה כי ברור לי שכך לעולם לא אוכל לכתוב.
 
תארו לכם מה היה קורה אילו לא היו ספרים בעולמנו?

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

63 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל shahf11 אלא אם צויין אחרת