00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

צליל מכוון

מנהרה

 

אני יושבת בתחנת המטרו בפריז, מחכה לרכבת. שמלה שחורה. לידי מתיישב גבר. חליפה עם תיק. לפטופ. אני מושכת בכתפיות, מורידה. מורידה את החזיה. מסתבכת בתוך השמלה. מושכת, פותחת, קורעת, נפצעת. אני מרגישה את השדיים שלי, את הפיטמות מתחככות בבד הדק של השמלה. מורידה תחתונים בתנועה מהירה, מתכופפת, זורקת מתחת לספסל.
אף אחד לא רואה. אני מרגישה אויר קר בין הרגליים, מפשקת אותן מעט, רכבות נכנסות בי, נכנסות למנהרה הקרה. אויר חם ורכבות חולפות מתערבלים סביבי, בתוכי, היד שלי בין הרגליים, התיק מסתיר את מעשה אצבעותיי. ממשיכה, אני ממשיכה לשבת, הרכבות חולפות, היד נעה בזריזות, פותחת את כפתורי השמלה. הגבר. קולט בזוית העין צללית של שד חשוף, פיטמה מזדקרת מעל לבד השמלה. הוא לוטש מבט. אני משלבת רגל על רגל, מצמידה רגליים, מתעלמת ממנו.
פני פוקר.מביטה קדימה. אני רטובה. השמלה מתחתיי כבר לחה, הרגליים גם. אושר עולה מכפות הרגליים עד הבטן. הוא מהופנט. רואה אותי מיישרת רגליים, מזדקרת, מתקמרת, נעלי עקב נמחצות, נופלות.  
אני קמה ועולה לרכבת. הוא נשאר לשבת. שולחת מבט ישיר, חצוף. הוא מסתכל עלי נבוך. דלת הקרון נסגרת, הוא קם, רץ אחרי הרכבת, דופק על דלת הקרון. הרכבת מתחילה לנסוע.הוא מביט בי הולכת ומתרחקת. מתרחקת במהירות. נעלמת. במנהרה.

 

 
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

114 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הר הקסמים אלא אם צויין אחרת