00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים האחרונים שלי

"לרקוד עם כוכבים"

גם המשכו של  חודש אפריל היה סוער. "תפוז" העבירו את הפרטים שלי לכתבת ידיעות אחרונות, נועם ברקן, שעשתה כתבה על חולים כותבים,  הראיון היה באחד הלילות, בטלפון, לא מעט זמן, הצילומים היו ביום ההקרנות הראשון, בהדסה. "ידיעות אחרונות" אגב, בגלל מקרים קודמים דורשים לראות תיק רפואי, או לקבל אישור על המצב הרפואי מהדסה.

וכך עובר עלי חול המועד תקשורתי ביותר, שידורים והקרנות...ביום שני מתפרסמת הכתבה בעיתון, היא מחמיאה מאוד לכתיבה שלי, ואני כמובן מאושרת, ביום שלישי, ביחד עם האחיין שלי אני מצטלמת לסרטון לערוץ שניים, התסריט היה כתוב הרבה לפני שפגשתי את ואדים, הבמאי, אבל כמה אירוני, גם שם הנושא הוא עישון. אני נהנית מאוד מהמשחק, ניסיוני הראשון והאחרון בתחום. אני שמחה שהספקתי גם קצת מזה.

לאורך כול יום הצילומים יש טלפונים מההפקה של "חמש עם רפי רשף", שרוצים לראיין אותי כבר באותו היום, אבל זה הרבה בשבילי ליום אחד, ואני דוחה את זה לפעם אחרת, שלא ברור לי אם היא תהיה.

אבל זה קורה. למחרת בתשע בבוקר מתקשרים אלי ומודיעים לי שבעוד חצי שעה הם אצלי לצילומים, התחקירנית מחזיקה אותי לא מעט זמן על הקו, ונשאר לי ממש דקות ספורות להתארגן. אני מתרגשת מאוד, וחוששת שמרוב לחץ אדבר שטויות או פשוט אחטוף שיתוק.

הראיון, עם נס לי ברדה עובר בשלום, מלבד העובדה שאני מרגישה שהייתי רצינית מידי.

בחמש יש כאן מול הטלוויזיה לא מעט אנשים, חלקם באמת מאשרים לי שמשהו מהרוח הצינית שלי וההומור באמת לא בא לידי ביטוי. לי לא היה מושג איך זה עבר, כי בשנייה שפתחתי את הפה בטלוויזיה זזתי הצידה כדי לא לראות, נראיתי לעצמי נורא, נשמעתי נורא, בגלל הפטרייה שהייתה לי במיתרי הקול, ולא יכולתי לצפות בזה. בערב לבד התחלתי להסתכל וראיתי שזה לא היה אסון.

בהמשך הערב היה מבול של טלפונים, כניסות בכמויות לבלוג  (9000 איש בערב אחד), אנשים מעברי שהופתעו לראות אותי שם, וחלקם יצר קשר, ושני הבנים שלי שהיו בנתניה, ורק אודי ראה חלק מהראיון, וגם עליו הוא לא דיבר.

בהמשך השבוע הכול נעשה בקצב מטורף, אני עדיין עם הסטרואידים, כמעט ולא ישנה, כל היום בקשר עם אנשים, ואני מתחילה לפתח תקוות שהבלוג הזה יהפוך פעם לספר.

התקווה הזו קיימת גם היום.

אני מאוד רוצה שזה ייצא לאור, גם אם ברור לי שזה יוכל לקרות רק אחרי הפרק האחרון,  הפרק על מותי.

 

ואיך אפשר ימים כאלו בלי בדיחות. כרי אומרת שמזל שהראש שלי מלא, אחרת הפרסום היה עולה לי לראש, שרה החברה המצחיקה  שלה אומרת לי "יופי, יופי, זה עוד יגמר ב"רוקדים עם כוכבים"..... ואני צוחקת. ברור שזה יגמר ב"רוקדים עם כוכבים". סאטורן, נפטון, נוגה, מאדים, חסרים כוכבים בשמיים?

 

מלבד ההנאה הגדולה שלי מההכרה, אני חוששת קצת מההסתנוורות, וחוששת קצת שזה יעשה משהו לכתיבה שלי, אולי ישנה אותה, אבל ככול שחולף הזמן אני נרגעת, מבינה שאני זו אני, כך או כך.

 

ושוב, אני מרגישה מאושרת שבחודשי חיי האחרונים אני מספיקה לממש שתי אהבות גדולות, לגעת ולכתוב כראוי.

אני חוזרת בראש למשפט שלי מימי בית החולים, שאומר ש"סיימתי" את המסע, ואני מרגישה עמוק בתוכי, שדווקא זמן הפרידה הזה הוא חלק מאוד משמעותי מהמסע, לא סיכום של מה שהיה, אלא  הדבר עצמו. כאילו ביני לביני אני עדיין בתפקיד, והנגיעות האלו פה חשובות לא פחות מאלו שהיו בחיים הקודמים שלי. זה ה"גראנד פינאלה" של המסע.

 

ובתוך ההתרגשות הגדולה יש לא מעט עניינים צובטים, כמו העובדה שהגרוש שלי במעצר בית אצל אימו, בגלל נהיגה בשלילה, והבן הגדול שלי, לפני הבגרויות חי לו לבד. מעיר את עצמו, מבשל, מכבס, ואני לא יכולה להיות איתו בגלל ההקרנות והטיפולים, לא שאני בכלל מסוגלת פיזית לדאוג לו, ואני אהיה רק מעמסה, אבל המחשבה עליו לבד בתקופה כזו קשה לי. הוא מרגיע אותי שהחברים שלו כל הזמן שם, גם מרכזת השכבה מעדכנת אותי שהם דואגים לו, ואני מוצאת בזה מעט הקלה.

 

גם עם יפתח לא קל, בקרוב הוא יצטרך להחליט אם הוא נשאר בירושלים או חוזר לנתניה. הוא כול הזמן אומר שהוא לא יישאר כאן, בירושלים. לא שרע לו,יש לו צוות מעולה שמשתדל איתו מאוד בגימנסיה, רק שבימים כאלו הוא מעדיף את הכלום המוכר שמחכה לו בנתניה, על המאמצים להשתלב במקום חדש, בייחוד כשהוא חי בהסתרה. הוא לא מספר לאף אחד שאני חולה, ובודאי לא מספר לאיש על אביו.

סודות, בודאי כאלו ובודאי עכשיו, הם דבר "כבד", והרבה פעמים הם משמשים לנו חיץ מן העולם. משהו שלא מאפשר להתחבר עד הסוף.

אני לא מפסיקה לקוות שהוא ישנה את דעתו. בכל מקרה, אחרי שיחה עם כרי החלטנו שצריך למנות אותה כאפוטרופסית נוספת, לא במקום הגרוש שלי, רק במקומי, כך שלאחר שאמות, במידה ויהיה צורך, היא תוכל לפעול. הדיבורים על האפוטרופסות מעבירים בי בשבועות הראשונים צמרמורת.  אין לי שום ספק ביכולות של אחותי, אני חושבת שהיא הדבר הכי טוב שיכול להיות ליפתח, או לכול ילד, אבל המחשבה על המעשה עצמו, הניירת ומה שבא עם זה, נותנים לי, כמובן שלא בצדק, אבל זו התחושה, את ההרגשה שאני מעבירה את הילד שלי הלאה.

זה אולי גם ההסבר לכך שהדבר הזה נדחה ונדחה.

קודם זה נדחה ל"אחר כך", ואחר כך זה נדחה ל"סוף".

ככה זה, בחיים הרגילים דוחים דברים ל"אחר כך", מין זמן לא מוגדר שכולנו מכירים היטב. כשאני בסוף, אין יותר אחר כך. כלומר "אחר כך" זה עכשיו או לעולם לא.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

3 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל anatma אלא אם צויין אחרת