00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חיי

סנדלים - תמונה שווה 1000 מילים

 

 

עברתי ליד חנות נעליים. בפינת חלון הראווה עמד זוג סנדלים פשוטים, לבנים, פס רחב של עור מלפנים, חובק את אצבעות הרגל, ועקב רחב ומוגבה מעט. סנדלים.

 

המשכתי ללכת, אבל התמונה הלכה איתי. מוטרדת חזרתי לחלון הראווה ונעצתי מבט בוהה בסנדלים, מפשפשת בשבילי המוח מחפשת את הזיכרון הנחבא.

 

לפתע, בהבזק חד, כמו לשוב במכונת זמן ארבעים שנה אחורה, התגנבה לה התחושה הקשה, החשש מהלא נודע, מצאתי את עצמי מנסה להסדיר את הנשימה שהתקצרה לה לפתע, הבזקים הבזקים של תמונות כמו שקופיות ישנות בשחור לבן, הרגשתי את לחיי מאדימות והלחלוחית בזויות העין הפכה את הרחוב לקלידוסקופ של צבעים.

 

היום הראשון לתחילת הלמודים, כיתה ט` בבית ספר התיכון בחיפה.

 

שכונה ענייה בחיפה. שכונה שאוכלסה מפונים משכונת העוני מהמפורסמות בארץ. שורות שורות שיכונים, צבע קירות מתקלף וגוון אפרפר שהשתלט על חיצוניותם של השיכונים שהיו פעם חגיגיים בצבעוניותם. כביסה מתנפנפת כמעט מכל חלון, המוני ילדים ממלאים את הרחוב, צעקותיהם מחרישות את האוזניים. אנשים קשיי יום, שעם שחר יצאו לעבודתם בחצר האחורית של המדינה, וחזרו עם שקיעה. הם נהגו לשבת ברחבת הכניסה לשיכונים על כסא מתקפל, בגופיה החושפת חזה שעיר וידיים מגוידות, וניהלו שיחה עייפה, משובצת שתיקות ארוכות, כשהם משנים מדי פעם תנוחה כדי לחוש מעט משב רוח צונן מהים הסמוך.

 

התקווה כבתה בעיניהם, הם השתדלו לשרוד מיום ליום. את התקווה הכבויה ראיתי יום יום בעיניו של אבי שלעיתים קרובות לא הצליח למצוא עבודה כפועל בניין והסתובב מובטל ומתוסכל, בעיניה היפות של אימי שנלחמה כלביאה לעוד ארוחה חמה ולבגד נקי ללא קרעים, בעיניהם של השכנים והמכרים, שהשתדלו איש כפי יכולתו לקיים את משפחתם, כשהם נאבקו למצוא פרנסה מספקת ובמאבק כמעט חסר סיכוי לשמור את הילדים מהרחובות שרחשו עבריינים.  

 

פעמים בודדות ראיתי ברק בעיני הורי. היה זה בעיקר כשהביטו בנו-  אחי אחותי ואני, במבט מלא אהבה, אושר וגאווה.

אחי היה עדיין תינוק שזחל בשמחה ברחבי הדירה הקטנה, דירה קטנה וצפופה, שבקושי שימשה לכל צרכי המשפחה שלא לדבר על פינה פרטית לכל אחד, קומונה אחת גדולה ורועשת.

אחותי הייתה ילדה שובבה שלקחה חלק בכל משחקי הרחוב ולעיתים קרובות אף הובילה את התעלולים. הילדים חזרו הביתה רק עם רדת החשכה, כי הבית היה שני חדרי שינה קטנטנים, סלון קטן שברוב במקרים שימש כחדר שינה נוסף, מטבחון, שירותים ומקלחת. קטן ועלוב. בעיני רוב האנשים הם סוף סוף ניצחו במאבק אחד קטן, הם זכו לבית משלהם, לעומת בתי האבן הישנים וההרוסים של השכונה שממנה פונו.

ואני -הבכורה. ילדה מסוגרת וביישנית, תולעת ספרים. ישבתי על כסא ליד החלון מביטה בילדים ששיחקו בהנאה ובהתלהבות ברחבה מתחת לבנין, מסודרת ונקייה.

 

קראתי בשקיקה כל ספר שיכלתי להניח את ידי עליו. לקנות ספרים היה מעבר להישג ידינו ולכן הספרייה שימשה פתרון טוב.

 

לעולם לא אשכח את האושר שמילא אותי כשרצתי בצעדים קטנים, אוחזת  בחוזקה בידה של אימי, בדרך הארוכה לספרייה העירונית כדי להירשם.  הרישום לספריה היה צעד שהיווה הקרבה גדולה מצידה, הכסף ששילמה על המנוי בספריה,  יכול היה לעזור לה בצורך זה או אחר, מתוך מכלול הצרכים הרבים שרובם לא מולאו, אך היא בחרה בו עבורי.

 

עולם חדש ניפתח בפני, אהבתי ללכת לספרייה, לנשום את ריח הספרים הישנים, לחטט בין המדפים גם באזור הספרים ל"מבוגרים", למצוא פינה נסתרת בין שורות המדפים, לשבת בשקט המוחלט ולקרוא.

 

הייתי תלמידה טובה. כשהגיעה העת להירשם לבית ספר תיכון, רוב בנות כיתתי פשוט ויתרו והחלו לעבוד, ילדות בנות 13, נשים קטנות, ללא מקצוע וללא עתיד, ובעיקר, ללא תקווה. עיניהן הכבויות דמו להפליא לעיניי הוריהם והיוו מעין סגירת מעגל.

 

מנהל בית הספר זימן את הורי וביקש את הסכמתם לצרף אותי לפרויקט מיוחד, רעיון חדשני שנקרא אינטגרציה, שבה משולבים תלמידים מצטיינים, בבתי ספר טובים, במימון מלגה מלאה של משרד החינוך. אי לכך, הודיע, יועדתי ללמוד בבית הספר האליטיסטי בחיפה.

 

זו הקפיצה שנדרשתי לעבור במתן הסכמה למהלך שכזה. בית הספר היוקרתי ביותר באזור הצפון, בית ספר שהוא מוסד, עם מסורת שנמשכת עשרות שנים.  ממיטב בני הארץ למדו בו, ורבים מתוכם השתלבו בניהול המדינה והצבא, והפכו למובילים בכל התחומים. מדובר בבית ספר פרטי שגובה שכר לימוד שנתי שהיה סכום גבוה, הרבה מעבר להישג ידם של הורי.

 

בית הספר היה ממוקם בכרמל ועבורי זה היה האזור של העשירים , כמעט מעבר להרי החושך. מעולם לפני כן לא הגעתי אפילו קרוב לאזור. אזור שהיה מחוץ לתחום עבורי.  

העתיד השתרע לפני בודד, קר ומנוכר. בחושיי הצעירים ידעתי שאהיה חריגה, שונה ויוצאת דופן ובקושי רב, אולי, אוכל להשתלב. פחדתי, התנגדתי ואפילו סירבתי לעול שרצו להטיל על כתפי. קינאתי בחברותי לכתה, שסיימו יחד איתי את הלימודים בבית הספר היסודי, וחייהם נראו לי רגילים, שגרתיים, לא מסובכים ואפילו נחשקים, גם במחיר של חוסר מקצוע ועבודת ילדים. למרות שהייתי עקשנית לא קטנה, הורי לא ויתרו. משלחות של קרובי משפחה עלו לרגל לביתנו להפעיל את כובד משקלם והשפעתם, כדי שהילדה המוצלחת של המשפחה, לא תלך לאיבוד ותפסיד את חלום סינדרלה, הזדמנות של אחת למיליון.

 

הגעתי ליום הלימודים הראשון בבית הספר. בליל של רגשות התערבל בתוכי.  לבשתי את התלבושת האחידה של בית הספר, שמלה תכלת עם צווארון לבן כמו נזירה, שמלה  שקיבלתי במסגרת המלגה. נעלתי זוג סנדלים, את סנדלי החג שלי שנקנו בפסח. השתמשתי בהם במשורה והם נשמרו בקופסתם לאירועים חגיגיים ולטיול שבת עם ההורים. מיד עם תום השימוש הם נוקו היטב ואוכסנו בקופסה.  סנדלים לבנים, עם פס רחב של עור שחובק את האצבעות הרגליים, ועקב קטן. הרגשתי חגיגית ומהודרת. הרגשתי שעם התלבושת הזו והנעליים, אולי אצליח להיות מעט דומה.

 

בפתח בית הספר ראיתי את הילדים מסתודדים קבוצות קבוצות. חלקם למדו יחד בבית הספר היסודי, חלקם גרו בשכנות ורובם היו חברים בשבט הצופים המקומי. קולות של צחוק ורעש פטפוט הילדים, הדהד בחצר, אולם לאט לאט הלך ונדם. הרגשתי את עיני כולם ננעצות בי כמו שיפודים מלובנים ובלי חמלה. כשחלקם, באכזריות של ילדים, הצביעו על נעלי וצחקקו. ואני, שלא ידעתי שסיסמתם "הצנע לכת" התייחסה גם ללבוש, עמדתי בשער, בסנדלי "עקב" קטנים ולבנים, חגיגיים בעיני, מוקצים בעיניהם. לחיי אדומות, כדור כבד של אימה ועלבון לוחץ על הסרעפת, והדמעות איימו לפרוץ. עצמתי את עיני, נשמתי נשימה עמוקה ודמיינתי את הברק המאושר בעיניה של אימי כשקנתה לי את הסנדלים. זקפתי את הראש ונכנסתי בצעד גאה לבית הספר.  

 

עמדתי מבולבלת בתוך חנות הנעליים כשידי מושטת לכיוון הסנדלים. שתי המוכרות הביטו בי בסקרנות מתובלת בתמיהה. אחת מהן ניגשה אלי ושאלה בעדינות: אפשר לעזור לך גברת?

העפתי מבט בסנדלים. להפתעתי הן לא דמו כלל לסנדלי ילדותי. בעליצות פתאומית עניתי לא תודה. הסתובבתי ויצאתי בצעדים קלילים מהחנות,  מתאפקת לא לדלג מרגל לרגל.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

47 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פל אלא אם צויין אחרת