33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מרמלדה

שחרחורת-תחרותאהבה2008

 שחרחורת-תחרותאהבה2008
בתמונה  הראשונה זו תקרה שצילמתי החודש. ציור הלב על התקרה שבמחסן קיים כבר 29 שנה! חשבתי שהציור סוייד ושפספסתי אותו, אבל הוא נשאר בחלקו , שריד לאהבה ראשונה. מאחר והתמונה לא יצאה ברורה צילמתי בנוסף גם את הבלוק שבו המחסן. וסיפורנו מתחיל

...

הוא

1

היא חשבה שהיא לא מיצתה את עצמה. שהיא במקצוע הלא נכון. היא חשבה שיכלה לעסוק במשהו רוחני ואולי צלמת של "החברה הגיאוגרפית/"מסע אחר" (היא באמת צילמה יפה, במיוחד "נוף אנושי" כפי שהיא כינתה זאת). היא לא הפסיקה לחפש במדור "דרושים" איזושהי הצעת עבודה, שתשנה את חייה, שתזעזע את מסלול חייה.

לא כך היא חשבה שתחיה, לא כך היא חשבה שתעבוד, היא לא רצתה בחיים כאלה. ואף על פי כן, היא היתה שם כבר חמש-עשרה שנה. חמש עשרה שנה שהיא דפדפה בכל הזדמנות במדור "דרושים" למצוא משהו מעניין, מספֵק.  זה לא שהיא לא ניסתה. לעבוד כעצמאית. אבל, היו לה יותר מדיי רעיונות, היא התפזרה יותר מדיי, ובכל דבר שחשבה שהנה זה יהיה מקור פרנסה יותר טוב ותחליף למקצוע שבו היא נמצאת (ושאף פעם לא שאפה או חלמה להיות בו) אבל. שום יוזמה שלה לא הפכה למשהו שהוא יותר מדמי כיס. היא לא יכלה להסתפק בכל אותם "עסקים" שחשבה לפתוח. זה תמיד הסתיים בדמי כיס. ולכן זה גווע. זה אפילו לא היה מגיע ל"עסק זעיר". איך היא יכלה לנסות ולהקים עסק? איך היא יכלה לנסוע מיריד ליריד ולמכור דבר מה כשבבית היו לה ארבעה ינוקות? והרי, היא בחרה את המקצוע שבחרה במיוחד בגלל זה. עוד כשהיתה צעירה ורווקה, עוד שלא חשבה בכלל על ילדים, עוד שהיתה חופשייה. אבל. היא החליטה לעסוק במקצוע זה כדי שיהיה לה זמן לגדל ילדים. אבל. במקצוע זה היה לה קשה לגדל במקביל ילדים... האם זה היה קורה לה בכל מקצוע אחר שהיתה בוחרת? האם רק שם חשה שהיא לא היא עצמה? שהיא לא מצטיינת כמו שיכלה להיות במשהו אחר?

היא לא פחדה. היא ניסתה לצאת מזה, לנסות אפשרויות. אולי היא פחדה. היא לא הלכה עד הסוף. ראיתי אותה כשהיתה אובדת עצות, ראיתי אותה "סוגרת" עוד לפני שהתחילה "לפתוח". אני יודע, היא בעצם לא נתנה את עצמה עד הסוף. תמיד היה משהו יותר מתאים, משהו יותר טוב, אז מרוב פיזור היא פשוט התבלבלה. מה שרצתה כשהיתה רווקה, לא עשתה, ואז כשכבר נישאה, זה היה מאוחד מדיי.

 

2

הכרתי אותה באוניברסיטה, שם למדה מדעי רוח, אבל. שוב במגמה הלא נכונה. זה לא מה שרצתה. בשנה הקודמת כשנרשמה, היא רצתה ללמוד אנתרופולוגיה וארכיאולוגיה. היא רצתה לגור עם אינדיאנים, לחיות באפריקה, לגדל שימפנזה ("גורילות בערפל" היה סרט שלא נתן לה מנוחה). היא חשבה שהיא תהיה טובה מאד בלהדביק חתיכות מתוך מעבי האדמה, לצרף חרס לחרס ולגלות איזו צלחת או כד מדהימים מתקופת תותנחמון.. אבל. היא לא למדה באותה שנה. היא דחתה את לימודיה לשנה הבאה. ופתאום, מאיפה זה בא? היא נרשמה למגמה שונה. היא לא סבלה. אבל. זה לא מה שבאמת היא רצתה. היא חשבה שאולי כן. שאולי תהיה שגרירה, שאולי תעבוד במשרד החוץ (כן, היא גם למדה במדעי החברה). אבל. היא לא יכלה. היא אפילו לא ניסתה. ריפו את ידיה. אמרו לה שהמבחנים קשים, שהדרך ארוכה, שאין לזה אחיזה במציאות. אולי היא לא באמת רצתה, בכל מאודה. היא כרגיל, פרשה. הרפתה. עוד לפני שממש ניסתה. עוד לפני שהשאיפה, שהמחשבה עברה מראשה לאיזושהי עשייה. אני יודע, היא היתה יותר מדיי עדינה. יותר מדיי. יותר מדיי מה? אני לא יודע, היא פשוט יותר מדיי הרגישה, יותר מדיי רצתה, ואף על פי כן, היא וויתרה. היא נתנה לחיים לקחת אותה לאן שרצו. היא לא ממש כיוונה אותם. הם פשוט קרו. החיים. הם היו מן שביל ארוך, שבכל פעם התפצל, פעם לימין, פעם לשמאל, בלי תכנון, בלי חלום. כלומר, עם חלום שנעטף, נארז והושם בבוידעם, ליתר ביטחון. בכל כמה זמן היה מצטרף אליו עוד חלום, שגם הוא, נעטף, נארז והושם על ידו. ממש חבילת בונבוניירה. או אולי בעצם כמו מזוודה. מזוודת חלומות מחופה אבק, עובש, קורי עכביש. מהעתיקות האלה, שכבר לא מיוצרות היום. זה לא שהיא לא ידעה מה מושך אותה. בסופו של דבר הכל התנקז לאמנות (היא חלמה לשיר, להיות זמרת, אח"כ חלמה לרקוד, אח"כ חלמה להיות ציירת, אח"כ. אח"כ. אח"כ). והיא אהבה את העולם. ליתר דיוק, מסעות בעולם. אבל היא גם היתה אשה עם לב אימהי ענק. עוד לפני. או בד בבד כשהתגבשה כנערה. היא כבר היתה בנפשה אמא. ואמא זה לא טיפוס שנוסע ברחבי העולם ומשאיר אחריו צאצאים. היא חשבה אולי לנסוע, להתאהב. להתחתן עם איזה אינדיאני, מסאיי, אני יודע, איזה גבר אתני, זה יכל להיות גם בדואי. ואז איתו היתה מקימה משפחה באיזשהו מקום שכוח אל. אבל היא חשבה, כמה זמן. כמה זמן עד שהיא תרצה לחזור הביתה. היא רק רצתה להיות לזמן קצוּב,  לא לכל החיים. לנסוע, אבל תמיד, לחזור.

ואולי לא? לא יודע. אולי היתה נשארת עם איזה הוֹדי, אי שם בהימלאיה, או בנפאל. אולי. אולי היתה מגדלת נפאלים קטנים, נפאלונים, או טיבטים. לא יודע, אולי היתה בסוף חוזרת עם כולם לכאן. אבל. זה לא קרה. זה לא יכל לקרות. היא היתה יותר מדיי מקובעת. אני יודע, זה לא נראה כך, זה לא מתיישב עם יותר מדי רגשנות. אבל. היא היתה בשליטה. היא היתה מאד מאורגנת. מאורגנת במחשבות. אולי מרובעת. היא היתה מרובעת עם עיגולים. העיגול כל הזמן איים לפרוץ ממנה, אבל מייד הריבוע היה מחזיר אותו למקומו. היא וויתרה. אחרי הכל. כנראה. היא היתה מאד מתוכננת.

 

3

אני לא יודע מה משך אותי יותר, כשראיתי אותה שם. ניצבת ליד דוכן כלשהו ברחבת האוניברסיטה. היה בה דבר מה שגרם לי לעקוב אחריה. לפסוע לי לאיטי עד לקפיטריה שבה התיישבה. להזמין לי הפוּך ועוגת גבינה ולהשקיף עליה כיצד היא לוגמת נס קפה. יותר נכון אוכלת אותו.כן. היא הזמינה אותו עם כדור וניל והיא החליקה את הכפית הארוכה לתוך הכוס השקופה, בצורת גליל, וליקקה את שפתיה, ולא הרפתה עד הטיפה האחרונה. כאילו לא תשתה יותר נס קפה כזה. כאילו חזרה ממדבר סהרה עם מימייה ריקה. לא יודע, זה פשוט בלט נורא. היא מנסה ללקק עד הטיפה האחרונה. זה הטריף אותי (במובן החיובי). לימים, הייתי נמצא בחדר השני, ושומע אותה איך היא מגרדת עם הכפית את המעדן. החוּם. (היא השתגעה על גלידה ושוקולד, וגם_גברים שחומים). היא ליקקה סביב הגביע, מבפנים ומבחוץ ואת הכפית, מבפנים ומבחוץ. כמה אהבתי אותה. מבפנים ומבחוץ...

4

והיא היתה עקשנית. היא התעקשה לאהוב נער, שלא ידע עד כמה היא אוהבת אותו. היא התעקשה במשך שנים, לאהוב אותו. זה התתחיל על הספסל שבסוף הבלוק. זה המשיך בקולנוע ב"מופע האימים של רוקי", זה היה גם קצת במחסן של הבלוק. אבל זה יום אחד נגמר. אחרי שעבר דירה. וזהו. מאז, היא רק ליוותה אותו בערגתה. אותה ערגה שאח"כ היתה לה למזרח. היא הלכה אחריו לתיכון. רק כדי שתוכל לראות אותו בהפסקה. הם לא דיברו, משום מה. הם אולי רצו לומר, דבר מה. הם לא אמרו. רק הסתכלו בעיניים. בהפסקות. עד שהוא סיים לימודיו. ואז שוב במקרה, פגשה אותו פעם אחת ויחידה באוניברסיטה. היא רעדה. לאחר שנשבעה שבפעם הבאה שהיא תפגוש בו היא תדבר איתו, ויהי מה. אבל. היא שוב לא ראתה אותו. לעולם. היא רצתה לראות את העולם.

5

אני יודע, מה אני יודע. שאהבתי אותה מאד. לפעמים יותר, לפעמים פחות. אבל. אולי היא לא ידעה מה היא רוצה מעצמה. ממני. מהעולם. והיא רצתה לראות את העולם. את זה היא ידעה טוב מאד. היא רצתה להיות נוסעת בעולם. לא תיירת. מקומית. בכל מקום אליו תגיע. לנסוע באוטובוס מקרטע. לראות סרט באולם המכיל המון רב. להסתפר ברחוב. לקבל טיפול אזניים ועיסוי ברחוב. לכבס בגיגית. היא היתה מפונקת, ובכל זאת. היא גם לא היתה כל כך עצמאית. ובכל זאת. לבד. לתור את העולם. זה היה רצונה. חמש עשרה שנה היא היתה מורה צנועה. גרה בדירה צנועה, עם ארבעה ינוקות. ובעל. בלי כלב. בלי חתול. לא שהיא לא רצתה. היא היתה אלרגית. היא אהבה מאד חיות. על הדג שלה שמת היא בכתה יום שלם (לא אחרי שניסתה להחיותו במים רפואיים ירוקים).

דג זהב.

6

הרשמתי אותה. עד מאד. אחרי איזה חמש פעמים שישבתי מולה בקפטריה של האוניברסיטה, הייתי מסתכל עליה, ולא מסיט את המבט, גם כשהחזירה מבט. הישרתי אליה מבט. חודר. מרמז משהו. בתחילה עיניה היו חומקות ממני. חוזרות לעיין באיזה מאמר. ידה מסמנת במרקר שורות ארוכות בצבע כתום זוהר. אח"כ חזרו עיניה ובחנו אותי, כאילו במקרה. אח"כ הן הסתכלו עלי בחזרה.

עיניים בהירות. עיניים נבונות. אח"כ שעשועי עיניים. אח"כ התלווה חיוך קטן, בזווית הפה. אח"כ דו-שיח. בעיניים. היא שאלה דבר מה. מן הסתם, מה אתה רוצה ממני? החזרתי לה תשובה. הכל. אח"כ, דיברנו במילים.

ואז ידעתי, אני מעניין אותה. הרשמתי אותה. כמו שהיא אוהבת. שחום. יודע ספרדית. גבוה. רומנטי. אוריינטלי.

כיניתי אותה שחרחורת, אף על פי שהיתה בהירה. ויותר מאוחר MY INDIAN GIRL. שחרחורת אמרתי לה. ולא ידעתי. השיר הזה "שחרחורת יקראוני" הוא השיר שמרגש אותה. הכי. ועוד שרתי לה אותו. בהתחלה בעברית. אח"כ בְּלַדינו. היא היתה מהופנטת. זה הספיק לה.

Morenica a mi me llaman,

Yo blanca naci

El sol del enverano

Me hizo a mi ansi

 

Morenica, graciosica sos

Yo Moreno, tu morena,]

Y ojos pretos tu

 

Morenica a mi me llaman

Los marineros

Si otra vez me llaman

Me voy yo con ellos

 

Morenica a mi me llama

El hijo del rey

Si otra vez me llama

me voy yo con el

 

היא

1

שחרחורת יקראוני... כך הוא שר. כך הוא גרם לי להתעניין בו. אני מתרגשת למשמע רומנסות ספרדיות. לא שלא שמתי לב אליו. עוד לפני שחשב שלא שמתי לב. שם בדוכן. ידעתי שהוא הולך אחריי. נוכחותו היתה קיימת מרגע זה ואילך. אל תראו אותי שאני שחורה ששיזפתני השמש.

 

שחרחורת יקראוני

צח היה עורי

ומלהט שמש קייץ

בא לי שחורי

 

שחרחורת יפיפית כל כך

בעינייך אש בוערת

ליבי כולו שלך

 

שחרחורת יקראוני

כל יורדי הים

אם עוד פעם יקראוני

שוב אלך איתם

 

שחרחורת יקראני

בן לאב מולך

אם עוד פעם יקראני

אחריו אלך

שחרחורת...

 

2

היה פעם נער שאהבתי. בת אחת-עשרה הייתי. והוא הפך להיות לכל עולמי . הנשיקה הראשונה על הספסל שבסוף הבלוק. הסרט הראשון בקולנוע. הרכיבה על אופני הראלי האדומים, עם רָמָה. כמו שלו. ריקוד הסלאו במחסן הבלוק. הוא דמה לג`ון טרבולטה. כשהייתי בת שתיים-עשרה הוא נתן לי במתנה פוסטר ענקי. פוסטר של ג`ון טרבולטה. תקריב. זה מה שנשאר לי ממנו. אחרי שעזב. אפילו אין לי תמונה שלו. ולוּ אחת. ולב ענק, שחרת על התקרה שבמחסן. עם שני חיצים ושמותינו כתובים עליו. רציתי לצלם זאת. לאחר שנים. אבל. לא הספקתי. וכבר סיידו אותו. וכל המחווה הזאת נמחקה לעד. גם את הספסל רציתי לצלם. שוב, לאחר שנים. עם כל החריתות שחרתנו שם. עם הצריבות של השמש שצרבנו שם בעזרת זכוכית. ספסל ירוק. מעץ. דהוי מהשמש. מתקלף. רק אני והוא. בחושך. הרבה כוכבים. צמחייה פראית ונשיקה ארוכה אחת. שנחרתה לעד.

 

הוא

7

שחרחורת, יפה שלי. זה היה ממיס לה את הלב. דמעות היו נקוות בזוויות עיניה. המילים היו עבורה חיות. נושמות. חיים ומוות ביד הלשון. הן ריגשו אותה. ואני ידעתי איך לומר אותן. איך להשתמש בהן. היה לי כבוד אליהן. ואליה. חצי חיים עברנו יחד, וכאילו רק אתמול נפגשנו בקפיטריה. עדיין מכנה אותה בכינויים האהובים עליה. במיוחד, נשמה. נשמה, בואי אני אפנק אותך. היא היתה נמסה. ואני, אני כרוך אחריה. עדיין. אולי יותר. עם הגוף הנשי, עם הבטן  המשתפלת קמעה. עם השדיים המלאים. זה אני. כמו איזה שייח`.. שיהיו פולקעס, וטוחֵעס. והיא בבדיחות הדעת היתה מקניטה אותי, אה שווֵרץ, חולפת על פניי ומשאירה ניחוח של מדבר או יסמין. ואני ככלבלב ריחרחתי אחריה, רק מחכה שתזרוק לי איזה עצם...

זה הפך להיות קצת חזון עם ארבעה זאטוטים שחגו סביבנו. אבל כל עצם כירסמתי עד תום.

 

היא

3

על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי. ביקשתיו ולא מצאתיו. שנים שהייתי נוסעת באוטובוס ומביטה על ביתו שבצד הכביש. בכל פעם נצבט לי הלב. למה אנחנו כבר לא חברים?

סתם. בלי שום הסבר. הוא עבר דירה וזהו. הקשר נפסק. היינו קטנים. ולמה לא חייגתי אליו. כלומר, למה תמיד ניתקתי. רק לשמוע את אחד מהוריו, הלו? מי זה? וזהו. ניתקתי. למה?

ואח"כ באוניברסיטה. אחרי שנים. פגשתי בו. שוב חזרתי להיות קטנה. היד רעדה. הספל רעד. בקפיטריה נסערת כולי. הוא לומר באוניברסיטה?! בפעם הבאה אני נשבעת. אני אומר לו שלום. שלום. אחד קטן. ואח"כ, מה שלומך? ואח"כ, למה בעצם אנחנו לא אמרנו שלום אז, בהפסקות, בבית הספר (שנרשמתי אליו בגללך. רק כדי לראות אותך). ולמה לא אמרתָ לי שלום, אז בקפיטריה, ממרום גילנו המתקדם. למה? אני נשבעת. אני יושבת איתו ליד שולחן בקפיטריה. מזמינה נס קפה קר עם כדור גלידת וניל. מנסה להמשיך את מה שנקטע. את כל הפינטוזים שלי. את כל הבכיות בלילות על הכר. את כל חלומות ההקִיץ. את כל השירים שכתבתי. את הכל. אני רוצה הכל. אבל. לא פגשתי אותו שוב. אחרי שנים שמעתי שהתחתן. יום אֶבֶל נפל עליי. אפילו שכבר הייתי עם אחר. אהבה ראשונה. איזה סֶבֶל.

4

ראשו כתם פז קווצותיו תלתלים שחורות כעורב.

כמה שנים. כמה שנים עברו מגיל שתיים-עשרה.

אשה עם בעל וילדים ועדיין לפעמים נזכרת. ורק עכשיו, כבר בלי כאב. בלי בכי. בלי שירים. ורק עכשיו, לאחר הרבה שנים, התגברתי.

רק אל תתנו לי לשמוע שירים של "גריז" (זה מביא אותי לידי בכי). וגם ג`ון טרבולטה הזדקן. ואני.

השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני.

5

שלהי שנות ה-70. חלומות אפשר לארוז במזוודה ולשים בבויידעם. לא כך זכרונות. הם שבים ותוקפים אותך. בריח. בסרט. בשיר. אל תראוני שאני חזקה. גם עצים ענקיים מתכופפים. או רחמנא ליצלן, נשברים. כל שכן, אנשים. אחרי הריונות היו לי קטעי שבירה. הרגשתי כל כך שברירית, שכל דבר קטן הוציא אותי משיווי משקל. הייתי ככה קרובה להתמוטטות. שלא נדע. קטע לא קל. ההרגשה של חוסר שליטה. בחייך. באנשים סביבך. חסרת אונים כעולל זה שהבאתי לעולם. נשמה טהורה. מָמִי. והיה לצידי גם ה"שוֵורץ". התכרבלתי לתוך בית שחיו.

6

כמו עם הדיאטות האלה: שבוע לאכול רק תפוחים או שבוע לאכול רק פחמימות וכו`. כך היה לי עניין בתחום מסויים. הייתי מתמכרת אליו. מפיות נייר. אז כל הבית מפיות נייר על כל דבר שאפשר. עיסת נייר, שוב מתחילה לעשות וממלאת את הבית בפסלי נייר. ומגיע תור החרוזים. ושוב, כאילו מאבדת עניין. לא יכולה לעסוק בזה עד סוף החיים. כל דבר שנגעתי בו, באיזשהו שלב, זה כבר לא זה. לא יודעת מה לעשות. דווקא בהוראה, מחזיקה מעמד. על אף כל הקושי, שורדת. אבל לשרוד זו לא מילה טובה. אז אולי גם מרגישה סיפוק? מסתבר שכן. לא מצאתי אלטרנטיבה טובה יותר. תמיד חזרתי להוראה. כמו לדעת שתמיד אוכל לחזור הביתה.  אני יכולה להיעדר שנה ולחזור כאילו שום דבר לא השתנה. ממשיכה מאותה נקודה. אבל, עדיין מחכה לשינוי שיהפוך את חיי. עדיין זה לא מאה אחוז. מה שאני עושה. מה אני רוצה לעשות? אני אוהבת ללמד, אבל את מי שאוהב ללמוד, כבר אין לי אנרגיות לכפות את הלמידה. מה אני רוצה לעשות? במה אני יכולה להיות טובה מאד?

7

הבי-ג`יס. עם הקול הדקיק והמרטיט. היום בבוקר שמעתי אותם ברדיו. להתעלף. וחשבתי. איזה מאושר האדם שיכול לבחור בחייו. הכל צפוי אך הרשות נתונה. לי אין רָשוּת. אני בחרתי לעבוד במה שאני עובדת אבל לא בחרתי להמשיך בה. לא אחרי שילדתי את ילדיי. הייתי בוחרת להישאר איתם בבית. לגדל אותם. להיות שם בשבילם. כן. גם להשתגע מהם לפעמים וגם להנות. לפעמים. פשוט להיות שם. בחרתי ללדת. תכננתי. לא היו פה שום טעויות, מקרה. כולם באו מאהבה גדולה. אבל, במקרה פגשתי בבעלי. במקרה ראיתי איך הסתכל עליי. לא במקרה אח"כ משכתי אותו ללכת אחריי לקפיטריה. זה כבר היה מתוכנן. למרות שהוא חושב שזה הוא ששם לב אליי. לא. אחרי שראיתי אותו, וכיצד הסתכל, אני המשכתי במהלך אסטרטגי. ידעתי שהוא מאחורי. הולך, עוקב, ואז מתיישב לו מולי, על כסא מקש. אני אוהבת כסאות מקש. שולחנות. גם מעץ. ברזל הוא מנוכר. אני מחפשת חפצים חמים. כמו בני אדם. שיהיו "ביתיים". הוא נראה לי חם. אבהי. חפצים מזדקנים, אבל הם כמעט נצחיים. הם יכולים להחזיק שנים רבות. אפילו מעץ. אם הוא משובח. הוא ישרוד אחרינו. אנחנו מותירים אחרינו ילדים. והם מותירים ילדים. אנחנו ניזכר דרכם. ואולי לא.

"היה או לא היה...בכל פגישה מקרית יש משהו פאטלי..היא אותו אהבה, הוא את בית המרזח, ושניהם אהבו..." ואולי פגישתנו לא היתה מקרית. בחרתי בו, הוא בחר בי. עכשיו זה כבר לא חשוב.

8

כשעזבתָ את הבלוק `החמה נטלה עצמה למקום אחר`. עקבתי אחרי משאית ההובלה מחלון ביתי. הלכתי לבית הספר, לא מוצאת עצמי בהפסקות ובשיעורים. מסתכלת מבעד לגדר הברזל שמקיפה את חצר ביה"ס, צופה למרחוק. עכשיו אתה רחוק. אח"כ צלצולים לביתך וניתוק הטלפון. מי זה? מי שם? אמא שלך שואלת. אני מנתקת. אח"כ במשך שנים נוסעת באוטובוס ומרימה את עיניי למרפסת ביתך. אולי תהיה שם. עומד. או רוכב על אופניך האדומים בחצר ביתך. בת אחת-עשרה הייתי.

את הפוסטר של ג`ון טרבולטה שמרתי בארון במשך שנים. מה היה לי? כמה דמעות, כמה חלומות בהקיץ. כמה רציתי רק תמונה אחת שלך. חושבת כיצד לצלם אותך בזמן ההפסקה. אולי למצוא בספר מחזור, אולי לקחת מתוך אלבום של חברה משותפת. כמה פשוט וקל היום, מצלמה בפלאפון. קליק אחד שיכל להקל על חיי. למצוא נחמה. עכשיו הנחמה בילדים. וכשאהיה סבתא? ומה הלאה?

היום שמעתי את להקת "סמוקי" ברדיו. השיר מתקופתנו. "ניפגש בחצות". השיר שלי. שלך. המוסיקה מרטיטה את הלב. אין כמו מוסיקה שנחרתת. כמו ריחות שחקוקים. כמו הריחות של הוֹדוּ. אפילו ריח השתן נחקק לטוב. הריחות. מעוררים ערגה למקום שכמו היה ביתי. כאילו חזרתי. למקום שאף פעם לא הייתי שם, עד לאותו מסע. ואף על פי כן. כמו גלגול קודם. חיבור רוחני. נפשי. אל תראוני שאני ישראלית. אני הודית למהדרין, ואולי, אזרחית העולם.

 

הוא והיא

בני זוג. כל כך הרבה שנים יחד ועדיין יש זכר לאהבה הראשונה. חיים בשלום עם האהבה שנבנתה, אי שם באוניברסיטה. ורק לפעמים, היא נתקלת בספסל שבסוף הבלוק. חושבת מה היה אילו... והוא יודע.

 

 (חלק מהשירים בסיפור נמצאים ברשימת ההשמעה בסוף הבלוג)
 
 
 
אין לקדם פוסט זה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

12 תגובות

נהנתי לראות
  • 2008
  • קונג פו פנדה -סרט לילדים לחופש-כל המשפוחה..
  • וולE-סרט מצוייר למבוגרים וילדים...
  • קופים בחלל- סרט מצוייר לילדים...
  • אותלו-טרגדיה מאת שקספיר-חאן
  • הכתובה-אפרים קישון-תיאטרון..
  • החותנת-תיאטרון הבימה-קומדיה מאת אנדרו..
  • נישואים-קומדיה מאת גוגול-החאן
  • המצליחים-קומדיה מאת מיכאל גורביץ' ודניאל..
  • הקמצן-מולייר-החאן
  • מלחמה על הבית-קומדיה מאת אילן..
  • הרטיטי את ליבי מאת חנוך לוין. רמי ברוך משחק..
  • 2009
  • סרט לילדים -למעלה (UP)
  • סרט לילדים-קורוליין -מפחיד, סרט אימה לילדים..
  • 2010
  • חלומות גנובים-החאן- הצגה לילדים
  • אווטאר (בבית בדי.וי.די)
  • אליס בארץ הפלאות (בבית בדי.וי.די)
  • תעלולי סקפאן-הצגה בתיאטרון החאן
  • נסיך פרס-סרט לנוער, הרבה אקשו
  • הבדלה-הצגה-כתב וביים שמואל הספרי, תיאטרון..
  • נפגעי חרדה, סאטירה מצויינת מאת מוטי..
  • גנוב על הירח, סרט אנימציה לילדים, מאד..
  • קופים בחלל 2, סרט חביב לילדים
  • ציפורלה, קטעים בשירה ריקוד ודיאלוגים, משוגע..
  • עידן הקרח 3
  • בייביז (bebes)- מקסים, תיעוד ארבעה תינוקות..
  • אלפא ואומגה-סרט מצוייר על זאבים
  • עוץ לי גוץ לי-הצגה של שלונסקי ודובי זלצר..
  • 2011
  • סרט-צעצוע של סיפור 3 -הבריחה הגדולה - מזכיר..
  • גשם של פלאפל-לילדים
  • תפוס ת'כריש-סרט מקסים!! לילדים
  • אסטרו-בוי-סרט לילדים -עם רובוטים
  • ברבור שחור
  • שירות המתנות החשאי של ארתור-סרט קריסמס..
  • איש קטן ודרקון-הצגה לילדים בחאן
  • 2012
  • אמיצה-סרט לילדים
  • 2013
  • גנוב על המיניונים (המשך גנוב על..
  • 2014
  • מחוברים לחיים - מבוסס על סיפור אמיתי...
  • שומרי הגלקסיה - בגלל קטנציק. כמה דמיון..
  • לא בלי ביתי - מזעזע ומפחיד מסקרן..
  • הקופסונים-סרט מצוייר לילדים. יפה..
  • 2015
  • לשבור את הקרח, סרט מצוייר
  • אמא שלי - נני מורטי(שחקנים: מרגריטה באי..
  • מסע של מאה צעדים(הלן מירן, רוהאן..
  • המיניונים-חמודים כתמיד
  • המילים הטובות-- סרט ישראלי מצויין
  • 2019
  • לשחות או להיות-סרט צרפתי על קבוצת גברים..
יום קסום לכולנו
אהבה, אושר, בריאות הרמוניה, שפע, פריון
מה שכתבתי ב-2009
חיבוק ממני
/>
MySpace  Graphics
/>
מה שכתבתי עד כה-2008
מבקרים פה מהעולם
Visitor Map
!
רשומות אקראיות
רשומות 2010
הרשומות הכי נצפות
רשומות 2011
רשימות 2012
נעימה מהסרט הפסנתר The Piano
 

 

 

 

 

 

----
Myspace Graphics
 
תגיות
bztalia.wix.com/books

 

 

 

 

 

~♥~♥~♥

 

 

 

 

 

 

 

 

~♥~♥~♥

 

 

להתראות ובואו שוב לבקר

 

~♥~♥~♥

 

 

 

      

 

 

 

 

 

 

 

 

 

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טליונת1 אלא אם צויין אחרת