אנפה

סגור

א

החתול מתלפף סביב רגלה, מתחמם. זוקר זנבו ומגרגר את אחד מגירגוריו הקולניים. כסא הנדנדה הסדוק נע בנידנוד מונוטוני קדימה ואחורה.

קדימה ואחורה.

בימים קרים אלה, לא נותר לה אלא להביט אל החלון ולבהות. לעתים, תיפוף הטיפות על השמשה מעיר אותה. אז, בכעס אצור מקלפת את משענת הכסא בציפורניים לא עשויות, שבורות, ממשיכה לבהות ולחלום בהקיץ.

ציפורני החתול מסתבכות בשימלת הצמר שלה. היא לא מרגישה.

קו תפר פרום, מיותם, משתרך לו בצד השימלה, ומבטו הסקרני של החתול עוקב אחריו, כורכו סביב רגליו ואחר כך מפסיק בפתאומיות, מאבד ענין ונשכב על גבו.

אפרורי בחוץ. לעצים כעת אין צל. דמותם הארוכה, המטפסת כלפי מעלה, משרה אוירה כבדה של מחנק. בחדר חשוך, המנורה אינה דולקת, כי כך היא רוצה. האם היא יודעת כי דצמבר עכשיו? דומה כי לדידה החורף עדיין לא בא. כיצד הוא יכול לבוא? הרי סיפור אהבתה התרחש באמצע הקייץ, בימות השרב הסוערים. הוא עדיין לא תם. הזמן עמד מלכת. ההווה הפך לעבר מתמשך. זמן האמצע של האין. היא היתה אז מאושרת, מסוחררת מצבעים וריחות, מעונגת, ואין לה כוונה לוותר על כך. לא עכשיו.

תמיד היא היתה לבד. קראו לה אנפה. והיא חלמה שיום אחד איזשהו שחף צחור וגא ישא אותה. ביום היתה יושבת תחת שמש לוהטה ובונה ארמונות מחול, טובלת בגלים הקוצפים ואושר עילאי אפף אותה. היתה מלקטת לתוך סל-קש קונכיות ואבנים צבעוניות קטנות. שרשרת צדפות קטנות עיטרה צווארה. בלילה היתה מביטה דרך חלונה אל השמים, שולחת ידה כלפי מעלה, מנסה לגעת בירח הבוהק, שהיה מסתורי ומושך לב והרגישה כי הוא כה קרוב לה. הלוואי והיו לה כנפיים, היתה מהרהרת (היא לא שוכחת איך בלילה אחד, פתאום הרגישה כי היא יכולה לעוף והחלה לעשות תנועות ריחוף-מתוך מיטתה-לאט החלה להתרומם, ולהתעופף במעגלים ריבועיים, לפי קירות החדר. זה היה אדיר, עד שצנחה, נחבטה אל הרצפה, התנפצה לרסיסים, ומאז לא קמה). העריצה את הכוכבים, שנראו כפנינים. מחרוזת נקודות קטנות וזוהרות. לפני השינה, סתם-כך, חיפשה אחר העגלה הגדולה והעגלה הקטנה, שכמרכבות ישאו אותה על שביל החלב ואל הירח. ואפילו זכתה לומר משאלה כשנפל, למול חלונה, כוכב מהשמימה, והשאיר אחריו פס דקיק של עפר ותקווה סמוייה. אז היתה עוצמת עיניה, בהצמידה קונכיה לאוזנה, בהקשיבה לרחשי-הים, כמו היו מוסיקה עתיקה , המרגיעה לאחר יום של צופרי מכוניות וכביש סואן, שהיו חלק בלתי נפרד משכונתה, מהכרך הגדול בו גרה, ונרדמה.

 (לישון, לא לחלום, עד מאוחר).

ברחה כמעט כל יום מבית סיפרה, באותה שעת צהריים מופלאה, מיהרה להגיע למרחב, לדיונות החול, לפינתה השקטה.

בת-הים בהתגלמותה.

מחשב יקר שלי, אל נא תהרהר אם זו אגדה, היה סבלני ורק קלוט את כל מגע ידי על המקלדת, שתכיל את קורות הנערה, זו אנפה.

עברו שנים. הילדה צמחה וסימני נשיות נפלאים ניכרו בה. ככל שגדלה ויפתה כך פחדו בחורים להתקרב אצלה. עיניים גדולות, שחורות ונוקבות. בת שבע-עשרה היתה. כה צעירה וכה בודדה. כל חזותה אומרת פראיות וגאווה (הצוענייה – כך כינו אותה).

ילדת-טבע נצחית.

היה זה היום השלישי בשבוע (בהורוסקופ של אותו יום נכתב כי 3 הוא מספר המזל שלה), כשעל החוף ראתה בחור עם שיער מתולתל שחור וארוך. דומה היה לסוס-בדואי אציל, חסר בושה ורסן. היה בו משהו מיוחד, בלתי נתפש, נראה חופשי ומרדן. הוא הזכיר לה אינדיאני (וגם קצת את עצמה). עגיל באוזנו, שק-שינה וגיטרה בידיו. היא הבחינה שהוא שונה, בדיוק כמוה. היתה בו קדמוניות מרוממת, אדם מאושר ופשוט, ויחד עם זאת הקרין חוכמה עתיקה, כמו צ`יף בשבט מהרי האנדים. היא העריצה אותו, עוד לפני שהכירה אותו.

לפתע השתחל מחולצתו (הקרועה) וזרקה על האבנים, ובדילוגים, נגיעה לא-נגיעה בקרקע, פנה לכיוון הים.

-"ש ח ף"! היא קראה בלי כל שליטה והוא הסתובב. מבוהל ומסוקרן גם יחד הביט בה, שכן לא הרגיש בנוכחותה. היא השפילה מבטה וסומק הציפה: כמה היתה אדומה. זרמי חשמל לפתו גרונה. לא ידעה מה תאמר עתה, מי יבין את הרגשתה? הוא קרב אליה... "קוראים לי אנפה", התעשתה ובגמגום הוסיפה "זה קצת מקום פרטי, אתה יודע? אף פעם לא הגיע לכאן איש" (עשתה עצמה כמשתזפת וכלאחר יד מרחה קרם הגנה על צווארה). רכותיה הלמו. מה פתאום היא זו שמתחילה?! לא ניתנה לה שהות להתחרט. "הו, סלחי נא אם קצת התבשמתי לי באויר הפרטי שלך" ענה בבדיחות דעת, הרחיב חזהו ונשם נשימה עמוקה. "אל תדאגי, יש מקום די והותר לשנינו ואגב, קוראים לי נהר" וקד קידה מצחיקה.

אולם לדידה נשאר תמיד שחף. היא ידעה. מהרגע הראשון הוא שבה את ליבה. אנפה הוצפה בשמחה מהולה במבוכה, רק אז חשה עד כמה היתה בודדה. הוא הופיע כמו נסיך היולי במיוחד עבורה, הוא השחף שלו ציפתה. נהר הפגין ביטחון, ודיבר אליה כפי שאף אחד לפניו לא העז. תוך מחצית השעה נירקמה ביניהם ידידות עמוקה, ידיהם מצאו זו את זו והם פנו לשבת על שק-השינה, שלובי זרועות.

סיפר לה כי טייל בהרים ולאחר זמן מה עלה בו חשק לרדת לשפלה ולסיים טיולו בחופשה קצרה על החוף ("להתמסטל" בעצם אמר, אך היא לא בדיוק הבינה כוונתו, תמימה היתה עד כדי כך שהיתה לעתים מצחיקה ומביאה במבוכה סובביה. אך לא היתה טיפשה – אם זה מה שחשבו).

מדי פעם הצית סיגריה שנראתה מרופטת, כיווץ פיו ויצר טבעות עשן, שהסתלסלו כלפי מעלה והתפוגגו באויר. נשק לה על גב ידה. באצילות. ברוך. היא שאפה אויר מנשימה עמוקה ונאנחה בעונג. זזה משק-השינה והשתרעה על החול. באצבעות רגליה ליטפה את הגרגירים הזהובים, התמכרה אל השמש וחום החל מתפשט בה. עצמה עיניה.

מחשב יקר שלי, אל נא תתפרץ, הרי לא משנה אם שכבו או לא. מספיק היה לה להיות מחובקת בחיקו, מלוטפת, כשעורה הופך לברווז, עת הוא מנגן על גופה. ואל נא תגחך בשקט המיוחד שלך.

עיניה פתוחות רק למחצה. לא נותרה בהן כעת אלא אדישות, החתול קופץ על רגליה, משתקע בתוך ביטנה, עושה בגופה כבשלו. מתכרבל, מגרגר. היא מעבירה יד חלושה, רפוייה, מרחפת על גופו החם, כפקעת צמד בידה, מזכיר לה את כדורי הפונפונים שהיתה עושה בילדותה.

למה כל הזמן מציקים לה? שואלים אם כבר אכלה, אם קר לה, מה רוצים ממנה. טוב לה כך, להיות שרוייה בין ערות לשינה.

שוב החלה רוח חזקה. העצים מתכופפים, משתחווים לעוצמתה. ברדיו מודיעים על מזג-האוויר, על גשמים ועל סופת שלג קרבה.

כן, היא עדיין מול החלון, מה איכפת להם? אין חשיבות לזמן, לשעונים מתקתקים. רק הזיכרון חי, בשכבותיו הפרה-היסטוריות. היא מקלפת אחת לאחת, משחזרת. נזכרת בטעם מלוח של זיעה, בריח עוגיות-דבש, במגע. העיניים לא זזות. שוב המבט הזה. נועצת עיניים זגוגיות.

ב

היתה זו תקופה של שרב. הקייץ כלבה רתח. שיחקה בידו, כיסתה אותה בחול זהוב, שהתפזר על כף ידו, לתוך מרווחי אצבעותיו וגלש בחזרה לקרקע. האזינה בלהיטות וקשובה לכל מילה שיצאה מפיו. תמונות חיות של הרים ונוף עלו לנגד עיניה (הוא יכול היה להיות מספר-מעשיות נפלא) היא ביקשה שלא ייחדל מלספר "תמשיך, תמשיך" כמעט והתחננה.

אח"כ סיפרה לו על הים. כמה היתה רוצה להיות נימפה. לרדת למצולות, להיות בין שמיים וים, דגיגים יקפצו מסביבה, והיא תהיה קרובה אל אלוהים, אל ראשית הבריאה. בים אצורים כוחות אינסופיים, ויצורים משונים כמו רכיכות, כוכבי-ים ומדוזות ריגשו אותה. סיפרה כי היא חולמת לדהור על סוס לאורך החוף, כמו בסרט "הקסם השחור", שראתה בקולנוע. מאד אהבה סרטים על חיות ואינדיאנים. הרבה אינדיאנים.

בינו לבינו הירהר כי רגליה אינן עומדות על הקרקע. יש משהו מפחיד בה ומושך כאחד. מבטה קצת מבוהל, כחיית טרף קטנה, שרגלה נתפסה במלכודת ואינה יכולה לזוז ממקומה, רק העיניים מתרוצצות. עורה כל כך ענוג. קטיפתי. רק ללוש בו-כבצק. הוא יהא לה הצייד, והוא גם ישחררה.

זיעה כיסתה את גופה, ושמלתה הסרוגה, עם התחרה בקצה שרוולה, היתה לדביקה ונצמדה אל גופה, אל שיפוליה. גם בפניו ביצבצו אגלי זיעה וכמו טיפות-טל על עלים קפאו על פניו.

הוא נישק לה על מצחה, בעדינות. היא בנגיעה מהוססת עם שפתה טעמה מהטיפה המלוחה שעל לחיו. כף רגלה היחפה ואצבעותיה הארוכות עוררו תשוקתו, אך במתינות, שפתיו פיזזו לאורך רגלה, לחשו מילות חיבה. "נשמה שלי" "יפהפיה"... היתה לו את כל הסבלנות שבעולם, ושלה כבר פקעה. טעם זר של תשוקה החל בוער בירכיה. לחישותיו המסו את לבה, דיגדגו את תנוך אוזנה.

כך צמחה אהבה בין שחף לאנפה.

שוב אני מרגישה את הגיחוך הזה, מחשב שלי. אתה חושב שזה עוד סיפור בסגנון הרומן-רומנטי. אך דומה כי חלו בו סטיות. אתה קולט את רעידת אצבעותיי?

בחדר החשוך הזה, היא דוממת את השקט. סובלת. צבע הקירות הריקני מוסיף לכיעורו של המקום. שקט. רק חריקות הכסא נשמעות, כצרצר גווע, שעוד מנסה לנסר ברגלו את הדממה. כולם כבר הלכו לישון מזה זמן רב. רק החתול, עירני ומנומנם כאחד, ממצמץ בעיניו לפרקים, מביט אליה.

הקור חודר לגופה, כיבו את התנור. גם היא מרגישה כבוייה.

איזה סם בדמוי כדור נוּתן לה? היו בעצם שניים: אחד לבן, אחד ירוק. צפרדעים. יש לה בחילה. ביטנה כעיסה דביקה. כעת היא מנמנמת על כיסאה.

ג

היה שם שלט "סכנה! השחייה אסורה".  אך רק שם יכלה להיות לבדה. מרוחקת מהמון מיוזע, מצעקות וחבטות בכדור לתוך מטקות מטרידות. כאן היתה בנירוואנה. נינוחה. אוירה של רוחניות אפפה אותה. כאן היה הדבר האמיתי, ללא ערב-רב של פנים בחליפות, המציצים ברמזורים, הנדחקים, המפלסים דרכם בין התורים, ללא רעש, ללא תיק ג`יימס בונד. כאן יכלה לדמיין את לידתה לתוך שבט אינדיאני קדום, האצטקים או האינקה.

אהבה להקשיב לטבע. "איזו הרמוניה מושלמת" היתה חוזרת ואומרת לו. "תקשיב לציפורים, לשריקות החיזורים, לצווחת השחפים, לשאון הגלים, מנגינה כה פשוטה וכה נשגבה".

לעת ערב נפרדו. קבעו כי מחר תהיה שם באותה שעה. הוא יחכה לה. חזרה לביתה, ברגליה לא חשה. לא הרגישה כי היא יחפה על אבנים וחצץ, מרחפת. בצד הדרך, ליד ביתה, היו עץ זית ועץ תאנה. היא עצרה לקטוף תאנים. נועצת שיניה בפרי המתוק ומלקקת את אצבעותיה הדביקות. צבטה עצמה על לחייה עד כאב להיווכח אם לא חלמה את שאירע. אף פעם לא אמרו לה שיש לה עיניים יפות וחיוך נבוך, וזה לא הכל, היא הרגישה שייכת, נחשקת (הוא לא חדל מללטף צווארה). שפתיה רטטו מהתרגשות. היא צחקה בקול. החיוך לא מש מפניה. "ש ח ף" גלגלה את המילה בין שפתיה ושלחה אותה לחלל הרחוב. נכנסה הביתה כרוח סערה, חיבקה את אמה מאחורה ודיברה ללא הפסקה, ללא נשימה. "אני מאוהבת" זה מה שאמא פורטונה הצליחה להבין בתוך ההמולה. היא אימצה אותה אל חזה הגדול ולא הסתירה את דמעתה. אולי עתה תהא לה קצת נחת מבתה הבכורה (וכבר חשבה על חתונה).

מאז כבר לא יכלה לחכות ולו שעה, החופש הגדול התדפק כבר על דלת הכתה, והיא התנדנדה על כסא ביה"ס בקוצר רוח, שיחקה בשערותיה, עשתה צמות דקות, ספרה כבר את כל הנקודות על עטיפת המחברת, ולאחר השעה השנייה, עם הצלצול להפסקה, כבר זינקה ובריצה קלילה הגיעה לחוף-הים.

הוא ניגן לה שירים נוגים, רגועים. יותר מכל אהבה את נעימת "משחקים אסורים". בכל יום ישבו כך שעות, מקשקשים, מצחקקים ומאזינים להמיית הגלים. ענייני השעה לא נגעו בם. משתכשכים במים, מתנשקים מאחורי הסלע. רק פעם אחת אמרה לו "מה שנישאר מהאינקה אלו צבעי מלחמה, המרוחים על פני פוליטיקה זרה, שמשתקפת בכל לילה דרך הטלויזיה". נאנחה. "בוא נעזוב את הסדר העולמי, כפר גלובאלי, טלקומוניקציה, ונחזור למערה הקטנה שלנו".

לקראת השעה שש נשבה רוח והים החל לגעוש. גלים התנפצו אל סלעים ומסביב הכל היה כחול, שקוף, כאילו היו בספירה אחרת.

זו השעה בה היתה צריכה להיפרד מיקירה, כמו בשר מבשרה.

יום שישי הגיע, הכינה עוגיות דבש וריבת תותים מתוקה והכניסה אותן לסל הקש שלה. פורטונה עשתה לה צמה סינית בשיער, טפחה על ישבנה ואמרה "לכי אל נסיך החלומות שלך, יפה שלי, ואל תחזרי כל כך מאוחר" (בבית באותו זמן ריחפה אוירת אגדות, אנפה כמו הדביקה את כולם במחלת אהבתה. אהבה אדומה).

רגליה קפואות, הדם לא זורם בן כסידרו. היא לא שתה ליבה לכך. נזכרת בעיקצוץ רגליה מהחצץ, בדרכה חזרה מאותה פגישה גורלית-אקראית. במוחה מתנגן צליל גיטרה רך ונעים. צליל לצליל מתחבר והופך למנגינה דמיונית, מטורפת.

היא רוצה לשלב רגליה, אך תנועתן כבדה. הקור לא מפסיק להציק לה, דווקא כעת החתול כבר לא מתכרבל על רגליה.

מחשב יקר שלי, אני תשושה. העיניים כבדות, ההקלדה איטית. אתה מסמן לי שהגענו לדף מס` ארבע וגם מראה כי השעה עכשיו 2.00PM. מתי תראה רגש אנושי יותר?

ד

"לאן הוא יכול היה ללכת?" שאלה עצמה וצמרמורת אחזה בה, כשלא ראתה את אהובה. "הוא הלך בלי לומר שלום. בלי כל הודעה?" אך לא. הינה שק-השינה והגיטרה החביבה. היא חיכתה. כבר עמד להחשיך, ישבה בחוסר מעש. נוברת בחול עם מקל, זורקת בחוזקה אבנים לתוך הים, עוקבת בעיניה אחר כל תזוזה והוא עדיין לא בא. את כל עוגיות הדבש כבר כילתה, עזבה את המקום. מתוך עינה ביצבצה דמעה בודדה, מלוחה. הרגישה כי הלב דופק בחוזקה וחושב להתפקע מבית-חזה. עורקי גרונה, שהדם בם רתח, בלטו. במצב כזה היתה מסוגלת לחנוק את האויר, לשסע את המים, לשבור צלחת.

היא לא נרגעה. לא הרפתה אותה המחשבה כי הוא לבטח נמצא עם אחרת, אחת במקומה. טעם זר של קנאה קונן בה.

ביום המחרת לא הלכה לבית-הספר. קמה מוקדם ועם טרנינג השינה לגופה רצה אל מיבצרה, אל חופה.

במקום היתה מהומה, והבחינה באנשי משטרה. קומץ אנשים התאסף סביב משהו לא ברור. נראו  כגוש דבורים המזמזמות סביב כוורת וזה גרם לה לבחילה.

היא נדחפה ודחפה. "מה קרה?" שאלה.

לא נתנו לה להתקרב.

מהן מחשבות המתעוררות אצל נערה מסוגרת? היא לא נתנה לאף אחד לחדור מתחת לעורה. לבשה מסכת-שמחה ביום א`, מסכת-התלהבות ביום ב`, מסכת-פיזור דעת ביום ג`, וכך הלאה, כמו היתה בתיאטרון מריונטות, משני צידי המשחק, כאוחזת בחוטים והבובה גם יחד,  ואילו רצינותה ועצבותה חבוייים עמוק – לעולם לא מתערטלת למול עיני העולם. אין איש שידע הלכי נפשה. רק מבפנים היתה מרגישה לעיתים חלולה, לא מתאימה לדורה, לא הצליחה להתערות בתוך כל השאון, בתנופת-הבניה. בניינים מצמחים זרועות מאיימות, חודרים לשמיים לא-להם. בטון מזנק מכל חלקה: איצטדיון, קניון. הרים מגולחים למשעי. בנימי נפשה היתה מחוברת לילדי-הפרחים, אף כי אז עוד לא נולדה. היא היתה מסתפקת באוהל ומדורה. וגבר לצידה.

וגם כעת, אצורה מתמיד, לא ניתן לעבור את מחסומה, ואילו היא מלאה עד כדי ביקוע סרעפתה, מעין לחץ עמוק שמכאיב ובה במידה משתק. עדיין לא הגיע אדם שיוכל להתקרב ולהרפות את הכאב.

"מה קרה"? הפעם כבר שאלה בהיסטריה. גווני אדום שטים למול עיניה. קרני האור מסנוורות. הרוחצים נראים כצלליות כהות בתוך גלים ורודים-כתומים. שמעה שתי נשים שעמדו לצידה ונראו נרגשות. זקפה אזניה:"...אולי זו התאבדות", "אני לא יודעת. בעלי גילה אותו. הוא רץ כאן בכל בוקר מוקדם, ופתאום ראה אותו והזעיק את המשטרה. ממש זוועה".

עתה כבר ידעה בביטחה, משהו קרה לאהובה. משהו נורא.

היא התפרצה וצרחה "שחף שלי, תנו לי לראות אותו".

פינו לה מקום... ומתחת לכיסוי פלסטיק שחור וקר, היתה מונחת מן גופה נפוחה – אהובה-נישמתה. "הים פלט אותו" הסבירו לה. "הבחור כנראה טבע עקב מערבולת, ביש-מזל". לא.לא.לא. היא איבדה את שיווי משקלה וצנחה –

ה

חודש עבר ורגליה נשאו אותה אל הים. היא פסעה באיטיות על החול הרך, בלי תחושה, בריקנות איומה והרהרה. נזכרה איך הים היה מלטף גופה, גלים קטנים ניענעו אותה כבערסל, היה מתנה איתה אהבה. הים שכל-כך אהבה, שהיה חלק מישותה, איכזבהּ. הוא בגד בה.

"ארור תהיה!" צעקה בזעם. קרעה את שרשרת הצדפות באלימות וקברה אותה בתוך גומה. פתאום עלתה בה המחשבה כי הים קינא לה. לא יכל לסבול שתתחלק עימו, ועוד בפניו... ודרש ונדטה.

הביטה לעבר העננים וחיפשה אחר הענן דמוי הסבא עם המקל והזקן הארוך לבקש ממנו עזרה (כך דמיינה את האל הניגלה). מחכה שאולי איזה שדון ממנורה עתיקה יזנק לעברה וימלא משאלתה. אך לא היה שם דבר, כמו בכוונה, כולם פתאום היו נגדה. אכן, הרהרה, רק במחזות מופיע דאו-אקס מאכינה.

ויום אחד היא נשברה. כמו ענףיבש שנרמס כמו פרח שנקטף.

פרצה בבכי קולני, מיוסר. לאחר שבועות רבים הסכר נפתח, אך רק לזמן קצר, אחר-כך נסגר ולא בכתה עוד.

מחשב יקר שלי, הכיצד אתה נשאר דומם, מבריק בצבעיך, בעוד ידיי רוטטות על המקשים. הצג נשאר חתום ורק בכל רבע שעה, אתה מזכיר לי, לא לשכוח לשמור את הקובץ במאגר זכרונך.

מוטלת במיטתה, ממלמלת שוב ושוב "שחף שלי הלך, הלך".

"אני רוצה לעוף אליו". פורטונה החליפה לה תחבושות על מיצחה. היא הזתה. מנפנפת ידיה ללא שליטה.

מתוך מיטתה, צימצמה ראייתה לנקודה קטנה על התקרה ונרדמה. התעוררה, שוב נרדמה וחוזר חלילה. רק לא להתעורר, התפללה.

היא יושבת מול חלון מוגבה, מסורג. בוהה בקו האופק עד שעת השקיעה, תוך נדנוד מונוטוני ברגלה את כסא-הנדנדה. האחיות פונות אליה בחמלה, שואלות לשלומה והאם כבר אכלה. היא לא עונה. פסקה מלדבר. "זה חסר טעם" גיחכה בסרקזם לעצמה, האחיות לא מאמינות לסיפור אהבתה, "יש לה איזו פנטזיה על שחף ואנפה...", הן מסתודדות ביניהן, "POOR CHILD", ד"ר הרטמן מוסיף והולך.

החתול מגפף את רגלה ומשמיע קולות הנאה, והיא בשלה, רחוקה רחוקה.

דעתה נטרפה.

ובריחמה צומח לו זרע אותה אהבת קייץ אדומה.

מחשב יקר שלי, אתה ממשיך להישאר דומם, לא מנחם, לא זועק, רק מנצנץ, אתה אדיש, לא מאמין, כמו ד"ר הרטמן.

רק ללחוץ על כפתור, והכל יימחק. בהינף-יד. המתג כבה.

אני ממשיכה לשבת ולבהות, אל תוך מסך שחור, רחוק.