00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

רולפי

עקבות על פני האדמה

אתמול בערב, כשהתכנסתי לי בין הפופים, הופיע לו מן געגוע כזה לעיטמוש. מן געגוע בהיר כל כך ומוחשי כל כך כמו שיש לי לפעמים לכפר הציורי אבו סילה בסיני, ולעדר שיורד בערב מן ההר, למדורות הקטנות הניצתות בחצרות הבתים, לפעיות הגדיים ,נביחות הכלבים הפזורות פה ושם והריח המעורב של עשן וגללי צאן הטוב מכל בושם.

הבוקר כשהתעוררתי, נזכרתי שוב בעיטמוש ובגעגוע מאתמול והחלטתי שבמקום להתגעגע ולנתח למה אני מתגעגעת, אפגוש את הדבר עצמו.

אתם בטח חושבים שזה קשה לאתר ציפור דרור אחת מסויימת בכל העולם. אבל עיטמוש לא מסתובב בכל העולם, בדרך כלל הוא מתגורר בסביבת עץ הפיקוס הגדול ליד הבית של דרורה. כל הלהקה שלו תפשה את הפיקוס, והוא בתור המנהיג חייב להיות שם.

וכך אני מוצאת את עצמי גוררת את רגליי הזקנות לעץ הפיקוס ותוך כדי כך אני חושבת כמה קליל הוא עיטמוש. את המרחק שאני עושה בכמה דקות הוא עושה בשתי שניות וזו כבר סיבה לקנא בו.

כשהגעתי לעץ הפיקוס הייתה שם המולת אלוהים שבעצם יש שם כל בוקר, שעה שהדרורים מקבלים את הבוקר בשירה ורינה ומודים לאלוהים על מזלם הטוב שעשאם דרורים.

עיטמוש נחת לידי כשראה אותי וברך אותי לשלום.

"אל תברח" אמרתי לו, "באתי אליך".

"אני יודע" אמר עיטמוש.

"עיטמוש, אני לא אוהבת את השם שלך" אמרתי לו, "אמנם אני בחרתי אותו מהבטן אבל אולי זה לא כל כך מוצלח, כבר העירו לי על זה".

"ממתי את שומעת למה שאומרים לך?" שואל עיטמוש שאולי כבר התרגל לשם ולא בא לו להחליף.

"עיטם זו ציפור טרף ואתה בכלל לא כזה"

"טוב תבחרי לי שם חדש" אומר עיטמוש ואחר כך שואל אותי מה אני רוצה ממנו.

"אני רוצה להגיד לך שאני מקנאת בך" יוצאת לי יציאה בלתי נשלטת.

"את צודקת" אומר עיטמוש ולא שואל אפילו למה.

"אתה לא רוצה לדעת למה?"

"אני יודע אבל אני רוצה לשמוע את זה במלים שלך".

אני נושמת נשימה ארוכה, אוספת את כל המחשבות שלי מהפופים של אתמול בלילה, מסדרת אותם לפי הסדר ונותנת להם לפרוח לאויר.

"זה בגלל שאתם קטנים וחופשיים ובעצם לא צריכים כלום ומתקיימים על טיפת מים וגרגר שעורה, ואין לכם דאגות ואף אחד לא רודף אחריכם. ובכלל – אתם חיים בממד נוסף, ממד הגובה שכל כך חסר לי לפעמים".

עיטמוש שותק וגם אני שותקת אחרי המונולוג הארוך וחושבת איזה שם חדש מתאים לו.

"אתה מאושר, עיטמוש?" נפלט לי פתאום. עיטמוש מהנהן בראשו.

"ממש מאושר – כל הזמן?" זה לא נראה הגיוני.

"טוב לי" אומר עיטמוש "ואני מברך כל יום ברוך שעשני ציפור דרור".

"מה עושה אותך הכי מאושר?" אני שואלת

"הלהקה שלי" אומר עיטמוש בלי לחשוב פעמיים.

"כלומר?"

"הביחד שלנו, יש לנו את עצמנו ואין לנו צורך בשום דבר נוסף. אנחנו נמצאים בשולי החיים, אף פעם לא בכותרות, תמיד אפורים, תמיד מובנים מאליהם. אבל כך אנחנו חופשיים באמת, בכל הממדים ובכל המדדים".

"שיחקת אותה עיטמוש" אני אומרת, "בוא תבחר לך שם".

"שוליון" אומר עיטמוש לאחר כיווץ מצח קצר, כלומר אחד שחי במדמנת השוליים וטוב לו בה.

"טיפת מים וגרגר שעורה ועשית את היומית שלך, סחתן שוליון" אני אומרת.

עיטמוש-שוליון מהרהר רגע ואחר כך אומר לי

"רולפי, את יודעת מה טוב אצלך? – את מעוררת בי מחשבות על הדברים הטריביאליים שאני רואה כמובן מאליו"

"מחשבות זה לא תמיד טוב" אני לוחשת (קצת מאוכזבת כי ציפיתי למחמאה קצת יותר משמעותית).

"אנחנו לא משאירים את עקבותינו על הארץ" אומר עיטמוש (אני לא יכולה להתרגל לשוליון שלו). "בעדינות בעדינות אנחנו מתהלכים בה, מרחפים בה, נהנים מכל רגע ומכל טיפת מים נקייה, נוגעים לא נוגעים ולא רוצים להשאיר אחרינו זכר, ככה זה עם שוליונים".

"איזה כייף שאתה קיים" אני אומרת לשוליון המתוק הזה. "אתה נותן לי השראה".

השוליון פורח לו פתאום ואני נזכרת בחוכמת הטאו – "חיה את חייך במלואם ופרח לך ואל תשאיר את עקבותיך על פני האדמה".

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ukan1 אלא אם צויין אחרת