00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החזית המזרחית

כיצד איבדתי תמימותי.

מקודם, כשחזרתי בשעת לילה מאוחרת מצפייה במשחק של בית"ר בבית של חבר, ולגמתי קולה היישר מהבקבוק כמו הקרימינל שאני, שמעתי שלא במתכוון רחש מחדר השינה של ההורים. זה לא היה רחש של ענף-עץ שדורכים עליו באמצע היער, זה גם לא היה הרחש המוזר של משהו שנופל בתוך ארון במטבח באמצע הלילה, שמשום מה קיים בכל בית. זה היה רחש שונה. רחש שאף בן לא רוצה לחשוב שהוא שמע. רחש שאף בת לא באמת רוצה להאמין שהוא קיים. רחש שכל ילד, נער, בחור וגבר, מדחיקים, ולא באמת רוצים להאמין שהוא קיים. זה היה רחש, שהחזיר אותי אחורה בזמן.

*רעש קסום של רוח, מכונת הזמן בפעולה....*

השנה היא 1999, הרבעון הראשון של אותה שנה. לא בטוח אם אני כבר "נער" או שעדיין ילד, מאחר וחגגתי את הבר-מצווה בחודש אפריל של אותה שנה. התפאורה שמה אותנו בשעות מוקדמות ועייפות של בוקר יום שבת. זה היה בכיתה ז`, ומדובר היה בימים תמימים יותר. מהימים האחרונים שבהם יצא לישון אצל חברים. אותו שישי, ישנתי אצל חבר טוב שלי (שכמובן, היום כבר השתנה טוטאלית ולא דיבר איתי שנה וחצי), אני מניח שבילינו את הלילה במשחקי מחשב, פיפא, וצפייה בספרות זולה. בבוקר מצאתי את עצמי מתעורר בשעה מאוד מאוד מוקדמת, משהו כמו שש, וכמה שניסיתי, פשוט לא הצלחתי להירדם. זה גם לא היה קשור לשלפוחית שעמדה להתפוצץ, ואף לאחר שהתרוקנה – החלטתי שמשעמם לי ואני הולך הביתה – כי שם לבטח יהיה לי הרבה יותר מעניין. ובירייה הרחוקה היה מעניין – הו, יותר מידי. אבל לא בדרך החיובית.

חיש חש ארגנתי דבריי ויצאתי לדרכי. חבר שלי גר אז ועדיין גר ממש קרוב לביתי, אם לא משתמשים בקיצור הדרך האסור, אפשר להגיע תוך כ5 דקות הליכה. פילסתי את דרכי ברחובות הרדומים של שבת בבוקר. כולם עדיין ישנים, חוץ מהמשפחות שיוצאות לטיולים ברחבי הארץ בשעות המוקדמות, ומשכימי הקום שלוקחים את הכלבים לטיול בפארק ולא מפנים את השייסה שלהם כשאף אחד לא רואה. הגעתי לבנייני וטיפסתי את המדרגות אל הקומה בה אני מתגורר. החיים היו יפים, אפילו שנטשתי את חבר שלי בלי להודיע, ואפילו שגם אז לא ממש היה אינטרנט אז היה יותר משעמם. אבל לא חשבנו על זה, כי היו דברים אחרים לעשות, ואף אחד עדיין לא חשב על אינטרנט מהיר או Flat-Rate.

אכן, היו אלו ימים תמימים. אני הייתי ספק ילד-ספק נער תמים. עד שהכנסתי את המפתח למנעול ביתי, ונכנסתי פנימה בשקט, בכדי לא להעיר את הוריי, ואת כלבי ז"ל, שכמו כל הכלבים שהיו לי, וכמו הכלבה שלי כיום, תמיד היה במילא מתעורר כשהייתי חוזר הביתה, לא משנה באיזו שעה.

אז הנה אני, מסובב את המפתח, פותח את הדלת, מתגנב פנימה בשקט, סוגר את הדלת מאחוריי בשקט בשקט בלי שהמנעול יעשה רעש, ובפסיעות שלא היו מביישות צוות-גנבים מובחר בליל קיץ קריר בלוברה בפריז, או צוות חיסול מיומן בפרברי תוניס, התחלתי לנוע לעבר הכיוון הכללי שהוא החדר שלי. לאחר מספר פסיעות, קרה האירוע המכונן. שמעתי רחשים. לא הייתי בטוח עדיין במה מדובר, אולי עוד לא עיכלתי. המשכתי לפסוע לעבר חדרי כשאני חולף ביעף על חדר השינה של הוריי, כשהאימפקט הראשוני פגע בי.

עכשיו, אפילו שזה קרה לפני 9 שנים, אני עדיין לא מעוניין, ולא יודע אם אהיה פעם אהיה מעוניין, לפרט מה שמעתי שם. אבל אם אפשר לסכם את זה ככה בדרך סיכומית מאוד – זה משול למקרה שבו אב יחלוף ליד החדר של הבן, וישמע צלילים של סרט פורנו רועש. ככה בערך זה נשמע. רק שאז זה לא היה פורנו, זה היה אמיתי. ונוראי. וכאן הזכרון הספציפי הזה נגמר. לא הייתי באמת יכול להיתמם ולחשוב שאולי הוריי פשוט מתווכחים, נאבקים, או עושים כושר. כן, הם עשו את הדבר הכי טבעי. את הגריינד-פרייז-ווינר. סקס.

אני הייתי המום. הייתי בהלם. אני בכלל לא יכול לשחזר את אותה התחושה שאחזה בי באותם רגעים. לא מצליח להתכוונן על המחשבות שרצו לי בראש. אני חושב שזה היה שילוב של "אלוהים, מה אני עושה פה", "אני לא מאמין שזה קורה לי", וגם קטע של אי-נוחות ואי נעימות, כי אני הייתי אמור רק לחזור מאוחר יותר והוריי לא היו מודעים לעובדה שחזרתי מוקדם ושאני בבית.

זה היה הרגע בו איבדתי את תמימותי. כמובן, הייתי כבר או כמעט בן 13. מתקופת השיא של הסקרנות. מה ששמעתי לא היה זר לי. חוץ מהקטע שהיה מדובר בהוריי, כמובן. זה היה אחד מהרגעים האלה שאתה באמת מרגיש את הלב שלך יורד למטה-למטה בתוך הגוף שלך. כאילו זה באמת קורה אנטומית. הוצפתי במחשבות של "למה לעזאזל חזרתי מוקדם יותר?", ושאלתי את עצמי שוב ושוב למה זה קורה, ואפילו שבאותם ימים ובשלב הזה אתה מבין שהם לא עשו את זה רק פעם אחת כשהם עשו אותך, אתה לא באמת רוצה לשמוע את זה. אף אחד לא.

מספר רגעים לאחר שאיבדתי תמימותי והתבגרתי בין-רגע בעוד ששמעתי את קפיצי המיטה של הוריי עושים רעשים של ג`ימבורי, אנחות ואמירות ושאר ירקות, עדיין כולי בהלם-קרב, ניגשתי למגירה במטבח ושלפתי משם שוקולד שהיה לנו בבית בזמנו, שכחתי את השם – זה שוקולד עם ביסקוויט של שוקולד פרה. לקחתי את הממתק והלכתי לחדר של אח שלי, שממוקם הרחק הרחק מחדר השינה של הוריי. באותם ימים אחי שירת כקצין קרבי, ולכן היה די נדיר למצוא אותו בשבת בבוקר בבית. התיישבתי על המיטה בחדר, ולאחר פתיחה חפוזה של עטיפת הביסקוויט, התחלתי לנגוס מעט ולבלוס בצורה של אדם שלא באמת אוכל בגלל שהוא רעב, יותר בגלל שהוא מרגיש שהוא חייב.

באותם רגעים התנהגתי כמו רובוט. לא באמת חשבתי על מה אני עושה. רק איך להדחיק את זה ולברוח משם. בדיעבד אין לי מושג למה לקחתי את הביסקוויט שוקולד, אולי זה היה בשביל להמתיק קצת, אולי זה היה משול לבדיקת מציאות, לראות אם אני באמת בסיטואציה הזו. בעודי יושב שם, ספק נער-ספק ילד הלום, שתוך מספר שניות גורליות, איבד תמימותו, ובולס את ביסקוויט השוקולד פרה, הרעשים הנוראיים ההם לא הפסיקו להישמע. כפי שנאמר, שבת בבוקר. שקט מאוד. ולצערי שקט מאוד במידה כזו שאפשר לשמוע את הרעש שבקע מחדר השינה של ההורים.

בשלב זה החלטתי לקחת את הרגליים ולעוף משם. אני לא זוכר מה חשבתי, רק רציתי לעוף – ומהר. לקחתי את המפתחות שלי ויצאתי. שוב הסתובבתי ברחובות שכונתי הרדומה בשבת בבוקר. הדבר היחיד שאני זוכר מאותה נקודה, הוא שמצאתי את עצמי יושב בגן ציבורי מסוים, לתקופת זמן של כחצי-שעה, אוחז בראשי ומנסה להבין מה לעזאזל הרגע חוויתי, עד אשר חזרתי לביתי, הפעם בזהירות-יתר, ולמזלי, הפעם הוריי כבר היו ערים ו"נורמליים". אמא הכינה בורקס ואבא קרא עיתון. עד היום אני לא יודע אם הם הבינו ששמעתי אותם או לא, אבל אני כן זוכר שנאלצתי להסביר להם ש"הגעתי, ואז התחשק לי ללכת לטייל קצת אז יצאתי, ועכשיו חזרתי". בכל אופן זה אף פעם לא שינה לי.

זו הייתה חוויה נוראית, כשהיא נחוותה. כמובן שכולם חשבו על זה, כמובן שזה עשה המון הגיון, אבל פתאום ככה – בבום, ועוד איך שאני נחשפתי אל העובדה שהוריי "עוד" משתגלים. זה היה נוראי. אף בן 13 לא צריך לעבור כזו חוויה. ואני לא מאחל לאף אחד, אפילו בגילאים יותר בוגרים, למרות שאז זה נתפס יותר מהר – אבל מגעיל באותה מידה. לימי ימים אולי קצת שמחתי על כך שזה קרה לי. בגיל 13 התבגרתי מאוד. אני לא יודע על איזה תחומים בחיים זה השפיע בדיוק, אבל זה גרם לי לראות את העולם יותר בריאליסטיות. מאז אמרתי לכל חבריי ולכל מי שנקלע לשיחה בנושא איתי – גם ההורים שלך מזדיינים. כן. עדיין. אפילו אולי ברגעים אלו ממש. זה "הנושא" שהכי לא כיף לדבר עליו. ואני יודע שאני לא היחיד שעבר את זה. חלק יגידו שלא – וישקרו. חלק יגידו שלא – וידברו אמת, כי הוריהם הצליחו להסתיר. חלק פשוט לא יגידו. אבל העובדות מדברות בעד עצמן. גם הורים הם בני אדם וגם להם יש צרכים. כל מי שבטוח שההורים שלו לא עושים את זה, יכול להתבדות זה עתה. כן, גם ההורים שלכם עושים את זה.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

53 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Antonio Montana אלא אם צויין אחרת