00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים זה לא הכל...

נינט יודה ואני. ככה קרובים. ככה.

פורסם במקור ב29 ביולי 2008, 21:19
 
בואו רק נצא מנקודת הנחה שיש לכם הרבה כסף שאין לכם כבר מה לעשות איתו. או שמישהו מזמין אתכם להצטרף  אליו לבילוי בלתי נשכח. בשני המקרים כדאי לכם לעשות את זה במלון "בית בגליל" אשר ביער בריה.
 
זוכרים את שרלוט? (מסקס והעיר הגדולה). גם היא הייתה שם.
זוכרים את יודה ונינט? (נו אלו שכל הזמן מתלוננים שמצלמים אותם?)
גם הם היו שם. זוכרים את חני נחמיאס? אפילו היא עזבה את החדר הקטן שלה בטלויזיה החינוכית ומיהרה לבא. זוכרים את חברתי זהובת השיער? זוכרים את שחף הקטנה? אז זהו, שגם אנחנו היינו שם.
שתינו ביום כיף מהסרטים.
 
זהובת השיער הזמינה אותי. ושוב דהרנו במכוניתה בתוך יער אורנים שבסופו אחוזה קסומה. ששער ברזל שחור פותח אותה בתנאי שהוא חפץ ביקרכם....
 
נכנסנו, וחייכו אלינו. עמדנו וחייכו אלינו. למעשה... כל הזמן חייכו אלינו.
כאילו חיים שלמים חיכו לבואנו.
ואז הובילו אותנו לחדר אוכל שקט. בו אף אחד לא קורא למשה שישמור מקום לילדים. ולדוד שיביא עוד מהסלט הטעים עם הצנוברים.
נו, כמו שרחל עושה בשבת. להפך. כולם ישבו בשקט מופתי. עד שכמעט התחלתי בשיעור...
 
האישה שלידנו קראה בדה-מרקר. הזוג הסמוך שוחח בתרבותיות.
ואנחנו הנחנו מפית בד לבנה ומעומלנת על ברכיים. הורדנו מרפקים מן השולחן. ונגסנו קלות בצלחת הבריאה שהכנו לנו. (אין לי כח ממש לפרט אך תאמינו לי שהיה בריא וטעים)."יקירתי" המהמתי לעבר זהובת השיער.
"מה דעתך על מזג האויר החמים שפשט על איזורנו?". זהובת השיער לא התרשמה מן הגינונים הבריטיים שאמצתי לעצמי.וחזרה לעסוק בזוטות היום. מתעלמת ממזג האויר.
 המלצר החביב והבריא הקרוי לבלב או משהו דומה כיבד אותנו במשקה. ואחריו המלצרית הבריאה העונה לשם עלה שאלה אם הכל בסדר. והכל כמובן היה מושלם.
 
בשלב הזה הוזמנה הזהובה לעסות את גופה המושלם בספא. ואילו אני פסעתי באיטיות המאפיינת את המקום לבריכה הקסומה.
 
מוסיקה רכה קידמה את פני. איש בחלוק לבן צעד לפני. ועוד איש בחלוק לבן. וגם אישה ב...כן, חלוק לבן. הם התיישבו להם על שפת הבריכה. אחד קרא בספר אומנות. אחת קראה שירה. ואני הוצאתי את מגזין התרבות "לאישה". והצטרפתי לחוג השקט אשר על שפת הבריכה. 
 כעבור דקה מגיע המציל שמעון (כי השמות הבריאים שמורים משום מה למלצרים...) ושואל את הנוכחים התרבותיים אם הם רוצים לשתות. וכעבור כמה דקות שוב. ואני מרגישה כמו הנשיא בוש ביום טוב שלו.
 טוב. בשלב הזה כבר די השתעממתי מן המוסיקה החד גונית. "אין איזה אגדודו? " שאלתי את שמעון. "איזה בינגו להמונים?" שמעון שגם הוא מציל אריסטוקרטי. הביט בי בתעוב. מנגב ביד מסוקסת את הזיעה שהופיעה במצחו. אגב תפילה חרישית להתאדות האורחת חסרת התרבות שאני. ואני אכן התאדתי. והלכתי לחכות לחברתי הזהובה. בחדר ההמתנה של הספא.
 
איך אני אוהבת את הריחות הנעימים האלו.  וכמה נחמד שהכינו לכבודי קערת פירות טרופיים. וקערת פירות מיובשים. ומי מעיין זכים.
וגם המגזין הזה של היין. זה בדיוק אני. אני תמיד מרגישה בעפיצות הזו. אתם יודעים של היין. ותמיד אבל תמיד יורקת אותו. כזו אני. אתם כבר מכירים אותי. אשת העולם העגול.
 וכך בעוד אני מפצחת את פיצוחי הספא. וקוראת במגזין החביב עלי. נכנס משה (עם החלוק).
הוא לא יכול לשאת את השתיקה העומדת מולנו כמו חומת אנרגיה בצורה. ולכן, מתחיל להמהם לעצמו. מושיט יד ורדרדה לפירות המיובשים וטועם מהם בנגיסות קטנות קטנטנות ועדינות. שאין קשר בינן לבין הביסים הרעבתנים שלי. וממשיך להמהם סונטה קטנה ליום קיץ בהיר.  מזל שהגיע חרוב או צילצל. והזמין את משה (במלרע כן?)
להפקיר את גופו בידיו המיומנות. ואני יכולה לשוב ולעיין במגזינים המוכרים לי מבית אבא...
 
כנראה שהופכים את גופה המושלם של הזהובה. למושלם עוד יותר.
וזה הזמן לצאת לסיור במלון הקטן והיוקרתי. אני שומעת מישהו שואל על המחיר ללילה. ופקידת הקבלה סתווית אומרת לו בחיוך משהו שנשמע כמו 2300 ש"ח. "לשנה??" אני מתפרצת לשיחה שאינה מיועדת לי. "ללילה!!!" אומרת סתווית המחייכת.
 
טוב, אני כבר יכולה לדמיין את ח. ואותי נופשים פה לכמה לילות.  טובלים בבריכה של שמעון. ומושקים במיץ טבעי וחיוך. גופנו מעוסה ביד אמן. ושוב משקים אותנו מי מעין בחיוך.נינט פוסעת מולי ואני מהנהנת לה בנימוס.  אנחנו לוגמים יין מעופץ ומרגישים את הארומה הזו. נו...של שורשי אורנים ובלוטי אלון. אנחנו משאירים את משכורתנו השנתית בקבלה. ומובלים אחר כבוד לבית המשפט הקרוב. נידונים לעשר שנות עבודת פרך בעוון אי כיסוי חובות למלון הנ"ל.
אח...לזה אני קוראת חיים.....
 
 
והערת אגב...
אם מישהו שכח. או הדחיק. אז מחר. מחר הוא היום האחרון שלי במקום המתקרא בית חולים רמב"ם.  מחר אני אהיה כה רחוקה....

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

70 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל shahf11 אלא אם צויין אחרת