00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים האחרונים שלי

עוד יום בחיינו.

יום שישי, 18 באפריל. בחמש לפנות בוקר, אחרי מעט מאוד שעות שינה, אני כבר מתייאשת, ויוצאת מהמיטה. המנוחה אבודה. אני מספיקה ליהנות קצת מהזריחה, כרי  שומעת אותי משתעלת וקמה גם כן, עוד לא שש בבוקר.

צפוי לנו יום די עמוס.

הבוקר עובר בקפה ועוד קפה, מקלחות, ואנחנו נוסעות להדסה.

אני מחכה כשעה בתור, עד שאני נכנסת להקרנות, בין לבין אנחנו פותרות יחד תשבץ הגיון, תחביב ישן ומשותף שלנו.

 

קרוב לתשע אני כבר אחרי הטיפולים, אבל כבר כל כך עייפה, וחייבת לאכול כדי לקחת כדורים. יש לי מעט בחילות, ואנחנו נוסעות לאכול ארוחת בוקר בבית קפה במשתלה.

אני  מתלהבת מהרעיון לקנות שם מתנה לעמית וברכה, ולשמחתנו אנחנו מוצאות שם כיסאות קש תלויים ומתנדנדים. אנחנו קונות בשמחה את הכיסאות, ומפנטזות איך הם ישמחו למתנה. מאוד חשוב לנו לשמח אותם.

 

משם אנחנו נוסעות לקניות. אני כבר בקושי עומדת על הרגליים מרוב עייפות, ישנתי בשלושת היממות האחרונות שעות ספורות בלבד, אני לא מפסיקה להרגיש את הגב שלי, וכל ריח שמגיע אלי מעורר את מערכת העיכול שלי.

אנחנו נכנסות לסופר לקניות, מחר ליל הסדר, המון אנשים מסתובבים שם, ריח הבשר שמגיע אלי עושה לי רע, וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו ולרצות אותו זה לחזור הביתה. מצידי בהחלט מספיק ליום אחד. הקרנות, בית קפה, מתנות, וסופר.

הדרך מלאה פקקים, מגעילים כלים, שורפים חמץ, ירושלים בשיא ההכנות. בדרך אנחנו אוספות סידור פרחים לליל הסדר, וכשאנחנו מגיעות הביתה, בעוד כרי סוחבת לבד את כל הכבודה מהסופר, והסידור הענק, אני פשוט מתפלשת למיטה.

 

הבנים שלי בדרך, כנראה שכבר לא אישן.

כעבור כחצי שעה הם מגיעים, ואנחנו יושבים לדבר. מכיוון שיפתח ראה אותי נופלת, וידע על הסי-טי שעשיתי, חשבתי שכדאי לעדכן אותם במצבי. למעשה, עם כל אובדן שיווי המשקל שלי, כדאי שהם לא יהיו מופתעים, בייחוד שהפעם אני כן יכולה לספר להם שצפויה הטבה בעקבות ההקרנות, לפחות לזמן מה. טיפה אופטימיות בים  הדרמות של חיינו לאחרונה, גם אם זמנית.

אני מספרת להם, מעדכנת אותם על הכדורים הממריצים, חוסר השינה והעייפות, והסיכוי להטבה למרות הגושים והבצקות בראש.

העיניים של אודי מתמלאות דמעות, יפתח לכאורה עסוק במשהו אחר, אבל ברור לי שהוא בולע כל מילה.

יפתח פוצח פתאום במופע סטנד- אפ נפלא, שנון, על ילדים טובים, ומשפחתיות, וכך, די בקלות אנחנו עוברים מסף הבכי לצחוק.

 

בצהריים, בסביבות 12 וקצת, אנחנו נוסעים לבית הקברות. השלושים של אימא שלי יהיו ביום ראשון, רק שזה חג, והחלטנו לעלות לקבר רק אנחנו, ביחד עם החבר שלה ועוד חברה קרובה שלה, בדיוק ארבעה שבועות לאחר מותה. החברה, אודי ואני מגיעים ראשונים לקבר, אני רואה לראשונה את המצבה, ולמרות שאין כאן שום דבר לא צפוי או מפתיע או לא ברור, אני רואה את השם שלה על המצבה ואני מוכה בהלם. עוד לא בכיתי על מותה, עוד לא בכיתי עליה. התדהמה מכה בי. מפי יוצאת ממש אנקה של חיה פצועה, ולראשונה מזה חודשים ארוכים אני מתחילה לבכות. יוצאות לי דמעות רבות, וקולות מוזרים, ואני לא יכולה להפסיק את זה. זה שם וזה חייב לצאת. שניהם ניגשים אלי, היא עם טישיו וחיבוק, אודי עוטף אותי בדאגה ואהבה, גם הוא מתמלא דמעות, אולי עליה, אולי עלי, כנראה על כולנו.

 

אנחנו מחכים בצל, בקצת הצל שיש בהר המנוחות, עד שכולם יגיעו. יפתח מצטרף ראשון, אני רוצה לעבור צד, כדי שאוכל לשבת מעט, התעייפתי, רק שבדרך אני מתנדנדת מעט, וכדי לא ליפול אני נאחזת באחד הקברים בדרך. יפתח נמלא דאגה, תופס אותי בזמן, ולא נותן לי ממש לזוז כשהוא לא לידי. אני מרגישה את הדאגה שלו, היא עצובה לי, שילד צריך כך לדאוג לאימא שלו, אבל היא גם מקלה עלי מאוד, מחממת לי את הלב. משהו בהתנגדויות שלו קצת פחת.

אחרי טקס קצר, אנחנו עוזבים את בית הקברות, וחוזרים לדון בענייני מתנות לחג הפסח.אני מרגישה גמורה, כל מה שאני רוצה זה מיטה ושקט. אנחנו נוסעים לאזור תעשיה אחד, קונים די במהירות "סוני פלי סטיישן" ליפתח, משם נודדים לעוד אזור תעשיה, קונים משחק לזה, ערב שבת שלפני ליל הסדר, חצי מדינה מסתובבת בדרכים, ואנחנו נוסעים סוף סוף הביתה.

אני נכנסת למיטה, גם כרי מנסה לנוח, בסלון מתנהל משחק מחשב בקולי קולות, כרי מהסה אותם, זה עובד מצוין, מלבד כל חמש דקות שהקול עולה "גולללל", או משהו "מרגש" אחר.

הלכה השינה. אני מרגישה שאני לא יכולה  כבר לחשוב בצלילות.

 

המתנות לאחי הגיעו, השמחה גדולה, המוביל מתקשר קודם, אחר כך הם בתורות, הם שמחים מאוד, ואנחנו שמחות שהצלחנו.

כל התרגשות שכזו, גם הטובות, מרוקנת אותי.

 

אני חוזרת לסלון, אודי עובר למחשב, כרי הולכת לישון, ויפתח ואני לבד, מצליחים לדבר. הוא נוגע בי, שואל שאלות, אנחנו מדברים על משפחה ומשפחתיות, על זה שיכולתי להתפרק בבית הקברות כי היו רק אנשים מאוד קרובים, קצת על כרי וטוב ליבה, קצת על המצב אצל אבא שלו בבית. שיחה טובה, לא מאוד עמוקה, אבל נוגעת ומאוד נעימה לי.

רק שאז מתחיל הדיון על ארוחת הערב. הוא נכנס לקריזה רצינית כי אין אוכל מבושל. אני מרגישה נדחקת לפינה, תכננו לצאת לאכול בחוץ, הוא מתעב את היציאות האלו. הוא לא רוצה גם שנזמין, הוא רוצה משהו לכאורה מאוד פשוט- ארוחה משפחתית. רק שבתוך כל הזמן הזה, מי בכלל מסוגל להכין או להתעסק בזה. הוא יודע את זה,  ובכל זאת ממשיך. צעקות, גידופים. שוב הצד האחר שלו צץ. הוא  צועק, מעיף את האוכל של החתול דרך החלון, את הקערה המלאה, מעיף בקבוק שתייה שעמד בדרכו, מתיישב על הספה, מצהיר שהוא לא יאכל כלום, ומתחילה שתיקה ארוכה. אודי לעומת זאת מאוד רעב. אני נזכרת פתאום, כי ברוב טיפשותי שכחתי לגמרי שהקפאתי אוכל מבושל במקרר, בדיוק לשעות כאלו. איפה בכלל הראש שלי כשצריך אותו.

 

אני מפשירה את האוכל, זה לוקח זמן, כרי בינתיים מארגנת את הבית כדי שיהיה קצת יותר נעים. אני מגישה לבנים שלי שתי צלחות, ארוחה משפחתית כבר לא תהיה, האווירה עכורה ועצבנית. אודי יושב לידי בפינת האוכל, אנחנו מצליחים קצת לדבר, אודי חי לבד בחמשת השבועות האחרונים, מבשל לעצמו, מנקה, מכבס, חי חיי חברה מלאים, ומצליח לתפקד לא רע בבית הספר. ילד בן שבע עשרה וחצי.

 

דוקרת לי את הלב בכל פעם מחדש, המחשבה על סיפור חייו.

 

ברקע אני שומעת את יפתח בוכה. הוא לקח את צלחת האוכל לחדר שלו, אבל שם אותה בצד. אני כבר בקושי הולכת, מדדה לחדר שלו, הוא במיטה, בוכה. אני מתחילה ללטף אותו, הוא מתחיל לצרוח עלי "הלוואי שתמותי כבר, ושאבא גם ימות, אני שונא את המשפחה הזאת, הלוואי שלא יהיו לי גם אח ודודה, שכבר לא תהיה לי משפחה בכלל, שתמותו כולכם ואני אהיה סוף סוף יתום".

 

אני מתפרקת, מתחילה שוב לנאוק, החיה הפצועה שבי שוב מייללת, ואני יוצאת מהחדר. אני לא עומדת בזה. לא בכאב שלי ולא בכאב הנוראי שלו. אני מתיישבת בפינת האוכל, אודי בא מהר לחבק אותי. אני נשענת עליו, בישיבה, ותוך כדי בכי אני אומרת לו שהוא איש מדהים, ושאני כל כך גאה בו, ושיש לי מזל גדול שהוא הבן שלי ושהוא כזה טוב ורגיש, ואני מבקשת שוב ושוב סליחה על כל מה שקורה. הוא בוכה איתי, ואומר לי לא לבקש סליחה, הוא מחבק אותי ואנחנו בוכים יחד, יפתח בוכה ברקע, כרי ניגשת לחבק אותנו.

אודי נכנס לחדר של כרי, למיטה שלה, לבכות. למשך כמה רגעים אני מנסה להיות מחוץ לזה, גומעת מהקפה שכרי הכינה לי, אבל לא שורדת בזה. אני ניגשת לאודי, נכנסת איתו למיטה, מאחוריו, מלטפת אותו, אומרת לו שוב ושוב כמה שהוא נהדר, וכמה שאני אוהבת אותו, מתנצלת שוב ושוב על חוסר היכולת שלי לבוא לנתניה בשבועות האחרונים או בזמן הקרוב, כי אני כל כך רוצה עוד להספיק ולהיות רק עוד קצת אימא שלו, אומרת לו שאפילו נוכל ונספיק לנסוע יחד לחו"ל. "איזה חו"ל, מה חו"ל" הוא עונה לי. "אי אפשר לנסוע בלי יפתח, ואין טעם לנסוע איתו. כפוי הטובה הזה הורס הכול. כל מה שהוא מקבל וכמה שלא מתאמצים בשבילו הכול הוא הורס".

אחרי עוד קצת ליטופים אני חוזרת לפינת האוכל. כרי ואני, תוך כדי הדמעות, מדברות על זה שכל הדרמה גם לטובה, כי סוף סוף הדברים יוצאים החוצה, ואולי יהיה אפשר לדבר על זה. ואולי תבוא ההקלה.

 

אני מבינה שזה כנראה לא צירוף מקרים שביום שאני מתפרקת וסוף סוף בוכה, ככה גם הם. מתפרקים ובוכים.

כרי ואודי מתחילים להתארגן כדי לנסוע ולישון בבית הריק של אימא שלי. אני אשאר כאן רק עם יפתח.

הם יוצאים, אני קמה לנעול את הדלת, יפתח קם מהספה, פניו עדיין מלאות דמעות. שנים שלא בכה כמו היום.

הוא שואל לאן אני הולכת, אני שואלת לאן הוא הולך. "אלייך", הוא עונה לי, מתקרב, ומחבק אותי כל כך חזק, מכופף את הראש ומצמיד אותו אלי, הבכי מתפרץ לגמרי. אנחנו עומדים ככה כמה דקות, בוכים בקולי קולות, הוא מבקש ממני סליחה על כל מה שהוא אמר, אני  עונה לו שאני יודעת שזה מכאב ותסכול, הכול תוך כדי בכי, אנחנו עוברים לספה, הוא עדיין בוכה מאוד, אומר לי "אני חרא של בן אדם"

"אני אוהב אותך הכי בעולם" "אני לא יכול יותר". אני ממלמלת שמעט מאוד אנשים יעברו בחייהם את מה שהוא עובר בתקופה הזו, ושאני יודעת כמה קשה לו. אני שואלת במה אני יכולה להקל,  אפילו בקצת, והוא בבכי גדול אומר לי "רק תחיי, אימא, רק תחיי".

אנחנו נשארים ככה עוד מעט זמן, הוא נראה קורס, אני מסדרת לו את המיטה לשינה, הוא מבקש "נשיקת לילה טוב", ועוד אחת, ואנחנו הולכים לישון.

עוד יום בחיינו.

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

3 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל anatma אלא אם צויין אחרת