00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

צליל מכוון

הדלת הסגורה





הייתי בת שש וחצי ושבוע כשנולדה לי אחות קטנה.
נדנדתי להורים שלי כמה שנים עד שקיבלתי אותה. היא היתה פג, היה לה פרצוף אדום, מכוער ומקומט והבעה של זעף תמידי. היא הייתה קרחת כמו אבא שלי.
ובכל זאת התאהבתי בה עד כלות. היא לא הגיעה הביתה כלכך מהר. אמא שלי הייתה שבוע בבית-החלמה עם התינוקת.
כשאמא חזרה הביתה עם התינוקת היא הסתגרה בחדר השינה. היא לבשה כתונת חדשה וחלוק, סט בכחול כהה מכותנה עם אימרת מלמלה. היא חזרה הביתה ונראתה כאילו איבדה משהו, משהו חשוב. לא הבנתי למה היא לא שמחה אבל היו לי השערות. אולי כי התינוקת הפתיעה אותה, חודשיים לפני הזמן, אולי כי התינוקת מכוערת כל כך.
ביחד עם אמא והתינוקת הגיעה אחות חמורת סבר. היא באה לטפל בתינוקת ובאמא. אבל אני חושבת שבעיקר באמא. היא נכנסה לחדר השינה וסגרה את הדלת אחריה.
הדלת לא נפתחה במשך ימים שלמים. לא ראיתי את התינוקת, אמא לא יצאה מהחדר. התינוקת היתה מאד שקטה, כנראה התחשבה באמא  שהייתה מאד עצובה. הייתי עומדת ליד הדלת הסגורה, מצמידה את אוזני לחור המנעול.
שמעתי בכי. זו לא הייתה התינוקת.
שקט, אמא צריכה לנוח. הייתי הולכת יחפה כדי לא להרעיש. עד היום אני הולכת יחפה, אבל מסיבות אחרות. אני צריכה אדמה מתחת לכפות הרגליים שלי. זה נותן לי הרגשת ביטחון. יש לי גם כנפיים אבל לא רואים אותן. יום אחד אני אשתמש בהן. אני חושבת שלאחותי אין כנפיים. זה מדאיג אותי.
אני לא בטוחה שלילדונת שלי יש, אבל יהיו לה בעתיד.
אנחנו שבט של נשים מעופפות,אבל יש לנו גם רשת ביטחון אבולוציונית, כפות רגליים ארוכות וחזקות, שקושרות אותנו לאדמה.
 
 
צילום - Julia Margaret Cameron
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

101 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הר הקסמים אלא אם צויין אחרת