00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חיי

ספר לשבת

ספר לשבת

 

שכבתי במיטה כשהשמיכה מכסה את כולי כולל הראש. החדר היה חשוך ואחותי ישנה שנת ישרים במיטה מתחתי. בחוץ הגשם ירד בזעף מכה על התריסים, ורעש הטיפות התופפות חדר לתוך חלל החדר כקול תופים עמום,  משרה אוירה קסומה של יער רחוק, תופי טאם טאם,  איתותים ואינדיאנים. ואני, ילדה קטנה, שוכבת מתחת לשמיכה ללא ניע, בידי פנס ואני שקועה בקריאה ומרותקת לעלילה, כשאוזן אחת שלוחה לקלוט את קולה של אימי או צעדיו המתקרבים של אבי. תולעת ספרים הייתי, ומשכך, שעות היום לא הספיקו להתמכרותי.  בכל ערב פרצה מלחמת עולם כשבמרכזה ויכוח לגבי לשעת כבוי האורות, הורי ניסו להקציב לי שעות קריאה, ניסיונות שכמובן לא צלחו, כי מצאתי פתרונות יצירתיים  בחורף – קראתי לאור פנס מתחת לשמיכה ובקיץ, פשוט פתחתי את החלון וקראתי לאורה של הלבנה והכוכבים.

הורי התגאו בבתם, תלמידה מצטיינת, עדינה ומנומסת, ואוהבת ספר – חלומו של כל הורה.  אבל, קריאה מרובה "מקלקלת את העיניים"  זו אמת ידועה מקדמת דנן, והראיה-  מאז כיתה ד` אני מרכיבה משקפיים, ואיש לא ישנה את אמונתם זו.  

 

אהבת הקריאה מלווה אותי כל חיי. עם השנים השתנו המינונים בלית ברירה, שעות עבודה מרובות, משפחה וילדים שדרשו את שלהם, אבל לעולם לא תתפסו אותי בלי ספר בתיק.

 

ספר נפלא שאני ממליצה עליו

 

 

 


קול צעדינו/רונית מטלון

הוצאת עם עובד, סדרת ספריה לעם 424 עמ`  

 

הסיפור הינו אודות קורות חייהם של בני משפחה בשנות החמישים והשישים. לוסט הנקראת "האמא", הסבתא "נונה" האח סמי האחות קורין. והכל מבעד לעיניה של "הילדה" שאינה מוזכרת בשמה.

 

"העלילה", שאינה סיפור סדור כמקובל, מוגשת לנו כמו אוסף של שקופיות שעורבבו בהיסח הדעת, ללא סדר או רצף, בדיוק כמו קפיצות של זיכרון שמעולם אינו רצף מסודר על ציר זמן.   פרקים פרקים, קצרים וארוכים, תיאוריים ואסוציאציות, דיונים אידיאולוגיים ואמונות תפלות, 30 שנה קדימה או ארבעים אחורה. קולות, מראות, ריחות, צבעים, לחישות ורגשות. אבל אי הסדר הוא רק לכאורה -  לכל פרק יש שם - מילה או משפט שקשורים לפרק הקודם גם אם מדובר בקפיצה בזמן והכל הופך לתמונה ארוגה, תמונה שלמה של דמויות, רעיונות, חיים.

 

 הדמויות מתגלות לעינינו אט אט, כמו קליפות של בצל מקולף, מעוצבות בהרבה אהבה ובעוצמה ריגשית אבל לא סנטימנטאלית, דמויות שמעוררות הזדהות, חיבה, אמפטיה וכעס .

 

לוּסֶט, האם, עלתה ממצרים וחיה עם שלושת ילדיה ואמה בצריף בשכונת עוני בגני תקווה. היא אישה קשה, מרירה, עצבנית ונוירוטית שבעלה, מוריס, נטש אותה ואת משפחתו לטובת פעילות רדיקאלית נגד בן גוריון, היא מנסה לגדל את ילדיה ולקיים את המשפחה מעבודת משק בית אצל עשירי סביון ומנסה לשמור על כבודה העצמי בקשיי החיים. "האמא" - הגדולה מהחיים  מאיימת , נהדרת, אהובה,  שמטלון מנסה לפענח ולחדור לתוך נפשה, שנאחזת באצבעותיה להתרומם ולהיחלץ מהחיים העלובים

 " ידענו איך האמא. ידיעתנו אותה, שהיתה עשויה אינספור נסיגות פנימיות, אינספור הבנות והסכמות שבשתיקה, מהאריג המחליף צבעים הזה של אימה ואהבה, ריתקה אותנו אליה. היינו מרותקים אליה, כל אחד לפי דרכו, כל חיינו, מצפים לה, אבל יותר נכון- מצפים להתחלפותה. ההתחלפות הזו שלה, הניגודים המתהפכים בן רגע, הגדירו אותנו ושבו והגדירו"

 

הצריף - שהוא הבית,המרכז, הרחם, בעל חיים משלו, הוויה משלו .

האח סמי - שהינו תחליף האב/בעל

נונה- הסבתא שאליה הולכת האמא, לריב, להתעצבן להירגע

קורין -  האחות היפהפייה, בעלת החלומות, שאוהבת את היופי וש"רוצה לעשות מכה",

מוריס - האב שאינו נוכח כמעט פיזית אולם נוכח בהיעדרו יותר מאשר בנוכחותו.

והילדה - שמביטה בעולם סביבה מלמטה מעלה, בעיני ילד עגולות ופקוחות, בחרדה, בחוסר הבנה, בחמלה ובפליאה. "הייתי אורחת בחלומותיה של אמי" כותבת הילדה. ומוסיפה על עצמה ומשפחתה : "נגררת אחריה כמו סוסון עץ על גלגלים שנמשך בחבל, מתהפך על צדו בכל פעם ובכל זאת נגרר, הפוך", ונונה, הסבתא, מתארת אותה "הרגליים בתוך הזיפת, אבל הראש למעלה באוויר, מטרטרה, מסתובב מסתובב",

 

הספר הוא גם געגועים לעבר, למרות שהעבר הוא עלוב, צריף בחולות, עוני ומחסור, ועדיין הוא הבסיס, הזיכרון  שכל אחד מאיתנו לוקח איתו. כפי שנאמר " אפשר להוציא את האדם מהבית, אבל אי אפשר להוציא את הבית מהאדם".

 

הספר הוא צוואה להתמדה, לחריצות, לפרקטיות, להיאחזות בחיים מבלי להאשים איש, מבלי לדרוש "מגיע לי" מהמדינה ולהתקיים תוך שמירה על הכבוד העצמי.

"איך חיית?" שאלתי, לא מרצון, מתחושת חובה. היא שתקה רגע.

"כמו איזה חמור, אני חושבת", אמרה, עוצמת את עיניה........

נתנה בי להרף רגע מבט של עוברת אורח. "אל תחיי את כמו איזה חמור, אסור", אמרה.

השפה יפה, לירית, וירטואוזית, פיוטית ואינטימית,  לעיתים "סלנגית " לעיתים אומנותית, טון סיפורי לעיתים כבוש ויבש קמעא ולעיתים  שוצף קוצף. 

 

הספר לא קל. הוא דורש סבלנות , אך מרגע שזו נמצאה - הספר כובש  קשה להניח אותו מהיד והוא מהלך קסם.

 

 ספר לאוהבי ספר.

 

הערה

זהו סיפרה הראשון של מטלון שאני קוראת. התודעתי אליה בעקבות רשמים נלהבים של יוסי ממפגש שלו איתה, ומאוחר יותר מהמלצה חמה שלו על סיפרה זה. באדיבותו הוא גם השאיל לי את הספר לקריאה .

זהו ספר שבלי ספק ארכוש לעצמי משום שיש לי הרגשה שישנם עדיין רבדים נוספים שקשה להבחין בהם בקריאה ראשונה, וברור שאקרא את שאר ספריה. 

 

יוסי - תודה על העונג הצרוף

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

24 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פל אלא אם צויין אחרת