44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

הדס והטייס

כשנה לאחר גירושיי אזרתי כוחות להחליף מקום עבודה. התחלתי לעבוד באגף היועצים של "תנופה מערכות", ומהר מאד התידדתי עם קובי, רווק תל אביבי הולל, צעיר ממני כמה שנים, שעבד גם הוא באגף. קובי היה סוג של פילוסוף עממי, רומנטיקן וציניקן במזיגה אחת, והייתה לו, עדיין יש לו, היכולת להעלות חיוך על פניי גם בימים קשים. בצהרי יום ששי אחד, כשהייתי בלי הילדים, נעניתי להצעתו להצטרף אליו לסיבוב הקבוע שלו בעיר. היה יום שמש חורפי, וצעדנו יחד מדירתו לשוק הכרמל, דרך הרחוב שגרתי בו פעם, כשהייתי חייל בסדיר.

השוק לא השתנה בחמש עשרה השנים שחלפו מאז. אותה צפיפות צבעונית וקולנית, שבקיץ היא בלתי נסבלת, אבל בחורף היא חביבה. עודנו מפלסים דרך בין המון הקונים, וקובי נעצר מול בחורה צעירה ונאה. הם החליפו ביניהם כמה חיוכים ומילות קרבה. קובי הציג אותי בפניה כחבר שלו לעבודה, והיא זיכתה אותי בחיוך אדיב, שגרם לי להרגיש כמו לקוח נודניק בסופרפארם. לאחר שנפרדנו ממנה והתקדמנו, שאלתי את קובי מי זאת. "אה", נהם קובי, "זאת `המעיים`, היא בחורה נחמדה מאד, היה לנו משהו קטן יחד לפני כמה שנים". "ולמה אתה קורא לה `המעיים`?", שאלתי. "היא, היא מאד אוהבת לדבר על אוכל", הסביר קובי בנחת, "איפה קונים, איך מבשלים, עם איזה יין מורידים כל דבר, כל זה". אחרי הפוגה קצרה הוסיף: "בחורה מאד פיזית!".

בימים ההם כבר הייתי רשום בכמה אתרי הכרויות, וכבר התחלתי לגבש לי טקטיקה, ששירתה אותי בשלבי הגישוש הראשונים. מה לשאול, מה לא לשאול, למה לשים לב, עם מי ליזום פגישה. ערב אחד מצלצלת אלי אחת בשם הדס, שלא זכרתי משום אתר הכרויות. התחלתי לדבר איתה, והייתה לנו שפה משותפת. בחורה נעימה, תרבותית. השיחה זרמה.

בתקופה ההיא עוד הייתי שואל נשים על נסיבות גירושיהן, דבר שהפסקתי לעשות יותר מאוחר. הדס סיפרה לי, שהיא הייתה נשואה לטייס חיל האויר, שגרה איתו במגורי המשפחות בבסיס, ועכשיו היא גרה עם הילדים בבית במושב על יד. היא אמרה שבעלה לשעבר, היה לו פתאום צורך לחזק את האגו שלו, התעורר בו דחף לפתור עם עצמו כל מיני סוגיות שקשורות לגיל שלו. משפטים שכבר למדתי להכיר, כאלה שנשים אומרות כשהבעל המוצלח שלהן עוזב אותן לטובת פקידת המבצעים הצעירה של הטייסת. אבל עכשיו טוב לה, באמת. היא חזרה לעשות אמנות, מודעות, יוגה. ממממ, יוגה, חשבתי.

הסתבר, שהיא קבלה את הטלפון שלי מחברה שלה, גם כן גרושה, אחת ששוחחתי איתה איזה שבוע שבועיים לפני, שיחה שלא זרמה כלל וכלל. הדס אמרה, שהחברה הזו שלה הגיעה למסקנה, שהיא עוד לא מוכנה להיפגש עם בחורים, אבל היות שנשמעתי לה כל כך נחמד, היא העבירה לה את הטלפון שלי. הוחמאתי. קבענו להיפגש.

בבוקר במשרד סיפרתי לקובי על השיחה, ואמרתי לו שזאת נשמעת לי בחורה בקלאסה, מלח הארץ, מהסוג שעליו שרה פעם איזושהי להקה צבאית את המלים הנתעבות: "כי הטובים הולכים לטייס, והטובות לטייסים". בחורה כזו, שבסרטים ישראליים מלהקים את איילת זורר לגלם אותה, ומשום כך אני פשוט לא סובל את השחקנית הזו, למרות שהיא לא עשתה לי כל רע מימיה. "אתה מתרגש יותר מדי", גיחך קובי. שאלתי אותו מה הוא מציע. "תראה אותי", אמר החונך שלי, "אני אף פעם לא נותן לבחורות לגנוב את הלב שלי: מתאפק לא לצלצל אליהן כל הזמן, ממציא להן שמות היתוליים".

הגיע הערב המיוחל, ואני נהגתי את מכוניתי אל הפאב האירי באיזור התעשיה, שם קבעתי עם הדס. כשחניתי, שמתי לב שרגע לפני חנתה מכונית אחרת ממש לידי, ויצאה ממנה בחורה תמירה בלבוש ספורטיבי שצעדה לכיוון הדלתות. חיכיתי במנוע דמום שהיא תיכנס פנימה, ואז יצאתי ונכנסתי גם. זאת באמת הייתה היא. שיער קצוץ מחומצן, עיניים תכולות, עור אדמדם, קצת מחוטט. הצגתי את עצמי והזמנתי אותה לתפוס איתי שולחן. הפאב היה הומה אדם. היא התיישבה, מחבקת את התיק שלה וכובשת עיניים בשולחן.

לא, עכשיו השיחה לא זרמה בכלל. מה שלא ניסיתי. בפעמים הספורות שהדס הרימה את העיניים, זה היה כדי לבדוק אם יש מסביב מישהו שהיא מכירה, אלוהים ישמור, או כדי להגניב מבט לכיוון דלת הזכוכית. בסוף ריחמתי עליה, ואמרתי לה שהיא יכולה ללכת אם היא רוצה. "כן? זה בסדר?", שאלה הדס בקול קטנטן, "זה מקובל?". הבטחתי לה שזה בסדר. היא החוותה תנועה קלה לכיוון ספלי הקפה שכבר היו על השולחן, ואני הנהנתי לאישור, אני אטפל בזה. היא קמה ויצאה משם בטיסה.

כמובן, למחרת במשרד סיפרתי לקובי על הדס והטייס. איך היא ישבה מולי כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד, לא יודע מה עבר לה בראש, אולי רק באותו רגע היא תפסה מה זה אומר להיות אשה לבד. "אתה יודע", גיחך קובי, "יש בזה משהו נוגע ללב ... אפילו הייתי אומר נאיבי, כן". שאלתי אותו למה הוא מתכוון. "נכון ילדים, ככה בגיל שלוש-ארבע, מייחסים לצעצועים שלהם תכונות אנושיות?", אמר קובי, "משכיבים את הבובה לישון, מאיימים על הדובון בעונש?" "נו?", אמרתי. "אז אותו הדבר אתה", עלץ קובי, "אתה מייחס לבחורות רגשות של בני אדם!"

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

10 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת