00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חיי

סיפור בהמשכים - חלק ד`

 
 
 
 
                
 
 
 

 

יצאתי מחדרו של דר` מנור. רגלי כבדות כעופרת. בועה בלתי נראית, סמיכה וצמיגה עטפה אותי ואט אט חסמה את קולות הרקע. היא חדרה במהירות לאוזניים, לאף ולפה. ניסיתי לנשום, אבל הבועה מילאה כל חלל ולא אפשרה לחמצן להגיע. נפלתי בסירבול על כורסה בפרוזדור נאבקת לשאוף אויר.

שמוליק ניגש לברזיה הסמוכה והביא לי כוס מים קרים. הוא הניח את ידו על כתפי ואמר לי בעדינות:

"תשתי"

בגסות דחיתי את ידו, משקלה רק הכביד וגרם לבועה לעטוף אותי בחוזקה. הוא ניסה שוב בעדינות, בתחינה

"תנסי לגימה קטנה, רק טיפה, להרטיב את השפתיים"

דחיתי אותו שוב, מפחדת שיתקרב אלי ויגרום לבועה הבלתי נראית להתהדק סביבי ביתר שאת.

 

באופן מוזר החיים מסביבי המשיכו בשגרתם. אנשים באו והלכו, אישה דוחפת עגלת תינוק, אב מחזיק בידה של בתו המקפצת לצידו ואחיות עמלניות יצאו וניכנסו לחדרים. כעסתי. העולם לא הפסיק ממהלכו. רציתי לצרוח; היי תביטו בי, תעצרו, אני חולה, אני עומדת למות. אני לא אראה את הבנות שלי במסיבת הסיום של התיכון, אני לא אראה אותן מתגייסות לצבא ומשתחררות, לא אכיר את החברים שלהן, את הבעלים שלהן, את הנכדים שלעולם לא אהיה סבתא עבורם.

 

להפתעתי, הכעס שיחרר שסתום סמוי והבועה התפוגגה במהירות. נעימת הרקע שהתנגנה בפרוזדור קרעה את השקט שעטף אותי ורעמה באוזני, אויר רענן נדחס בבת אחת לריאות המשוועות לחמצן, גורם לי לסחרחורת פתאומית. לקחתי משמוליק את כוס המים ולגמתי אותה לאט לאט, מגלגלת בפי את המים חשה את קרירותם, ומסדירה את הנשימה.

אבל נותרתי כועסת,

"למה דווקא עכשיו" התרסתי בשקט כלפי שמוליק, ודמעות חמות החלו לזלוג על לחיי מותירות תלמים לחים, בכיתי ללא קול.  מעטים מהעוברים ושבים העיפו מבט מסקרן לכיווני והמשיכו הלאה, בחמיצות תהיתי,  כמה מהם יקבלו היום גם את בשורת האיוב.  

 

פרשתי לפנסיה מוקדמת כחצי שנה לפני כן. לאחר עשרות שנים של עבודה קשה ומאומצת, מתח, עומס ולחץ, אבל מאוד אהבתי את העבודה. עבודת החקירות דורשת בדיקה ובחינה ואיסוף סיזיפי של אינפורמציה וניתוחה. מגוון התיקים היה עצום - מנכ"ל שפגע באינטרסים של חברתו, ח"כ שדאג לקבל טובות הנאה, ראש עיר שהיטה מכרזים לטובת מקורבים, ראש מועצה שקיבל שוחד ואפילו ראשי ממשלה שחשדות שונים נקשרו בהם.

את העשייה הניעה תחושת השליחות תחושת התרומה לחברה, בלי ציניות ובלי ציונות. ידעתי שלא אצליח לתקן את כל הלא תקין, אבל בריבוע הקטן שלי אשתדל לעשות כמיטב יכולתי.  

           

 

               *********

 

גדלתי במשפחה בריאה, וכולם חיו עד שיבה טובה. זה לא הפריע לאימי לחיות בתחושה שעל ראשנו מרחפת סכנת חיים תמידית. זה התחיל במגיפת הפוליו שפרצה כשהייתי תינוקת, אימי נהגה לספר שבודדה אותי בחדר ניפרד ואיש לא הורשה להתקרב אלי בלי סינר ומסכת פנים. אפילו סבתי לא הורשתה להתקרב אלי בלי לעבור טקס חיטוי לשביעות רצונה של אימי.

" את רואה" נהגה לאמר בגאווה " זה עזר, יצאת שלמה ובריאה".

אבל גם לשפעת, צינון ושיעול היה מבחינתה פוטנציאל לסכנה קיומית. בחורף הבית הפך למבצר מחומם, תנורי נפט פוזרו בפינות הבית. כל עיטוש קטן החריד אותה, כל שיעול אקראי גרם לה להתקשר לרופא ולדרוש שיגיע לביקור בית כי יש חשש לדלקת ריאות והיא לא מתכוונת להוציא אותנו מהבית. בחורף הבית היה מחוץ לתחום של חברינו כי "מי יודע איזה חיידקים הם יביאו איתם" .

תמיד טרחה סביבנו עם סוודרים,  גופיות,  מעילים, צעיפים, כפפות וגרבי צמר עד שנדמנו לכדורים מהדסים בסרבול. היא האמינה באמת ובתמים שהטיפול והשמירה הקפדניים יגנו עלינו מכל מריעין בישין שמחכים לנו מעבר לדלת. את הבית עזבנו רק בגיל חמש כשנאלצה לשלוח אותנו לגן חובה.

אבל ברקע תמיד הייתה "המחלה ההיא" כפי שנהגה לאמר, זו שאין מזכירים את שמה, כאילו מדובר במפלצת, שעם הזכרת שמה, תרים את ראשה ותרוץ לקראתנו בשמחה מכשכשת בזנבה. ואם העזתי להגיד "סרטן" מיד פרץ מפיה מבול של לחשים, ברכות וקללות תוך שהיא קוראת ומזמנת כל קדוש,  בני משפחה ואבותיה המתים ומשביעה אותם לשמור עלינו מכל משמר.

"את מוגנת" נהגה להגיד לי, "את נקראת על שם סבתא שלי, והיא הבטיחה לי שתמיד תשמור עליך מהשמים"

"את מוגנת" שבה ואמרה "חלמתי את אימא שלי והיא אמרה לי לא לדאוג"

"את מוגנת" אמרה בפעם אחרת "לקחתי אותך לסבא שלי לפני שהוא מת כדי שיברך אותך, והוא היה קדוש" נהגה להדגיש  " ברכה שלו זה לכל החיים".

 

גם אם לא האמנתי בברכות ובקדושים, היא אמרה את דבריה באמונה כל כך גדולה שההגנות שאספה לאורך השנים,  אכן ישמרו אותי מכל משמר,  ובדרך כלשהי הפנמתי את התחושה ש "אני מוגנת", שלי לעולם לא יקרה דבר.

כעסתי, הרגשתי מרומה, רציתי לצרוח צרחה ילדותית לאימי "אבל הבטחת ..."  

רציתי להחזיר מלחמה.

 

 

                                    *********

 

 

כשהגענו הביתה, שמחתי שהבנות היו עדיין בבית הספר. התחברתי לאינטרנט. אספתי ותיעדתי כל שביב מידע - סוגי גידולים, הגדרות, שלבים, סוגי טיפולים. בדרך כלל ידע הוא כוח. קיוויתי שההתעסקות האובססיבית באיסוף ובלמידה יאפשרו לי להיות חזקה. 

" להכיר את האויב" אמרתי בחיוך לשמוליק

"את מחייכת" הוא זרח מאושר, "חזרת לעצמך "

" שמוליק, אתה יודע כמה חולי סרטן חיים היום  בישראל?  120.000  איש" הדגשתי את המספר העצום.           "120.000 משפחות חיים בפחד ובאימה יום יומיים".

המספר הדהד בחדר.

כשקוראים , בלב, בשקט, זה עוד מספר,  אבל עצם האמירה בקול רם מחרידה. 120.000 איש.

"אבל הנורא מכל זה לחשוב שיחד איתי, עוד 23.000 אנשים מצטרפים למעגל הזה, כפי שמצטרפים כל שנה"

"אולי נסיים את הבדיקות ונקבל אישור סופי לפני שתתחילי לכתוב  צוואה?" ניסה להתלוצץ שמוליק.

ואני בשלי,

"אתה יודע, שמדובר בתהליך שלוקח שנים –לא כואב, לא מציק, אין חולשה, אין אובדן אנרגיה, המחלה מתגנבת אט אט בשקט בשקט. לחשוב שאולי היא החלה כשהיינו בחופשה בפריז? כשטיילנו בשוויץ? אולי בספארי בקניה?"  התחלתי שוב לבכות.

 

"למה? למה עכשיו? " אמרתי בקול בוכים, מה היה הטריגר? מה גרם להתפרצות דווקא עכשיו? הרי יש המון נשים שחיו את חיי  המתח שלי, את העומס, הלחץ והתפקוד בכל כך הרבה מוקדים  ולא כולן חלו. "האם היו סימנים שיכולנו לזהות בדרך? "

 

לא ציפיתי לתשובה, ידעתי את דעתו וידעתי שיש לו הרבה מה לאמור. ניהלנו שיחות ארוכות בקשר לחיים האינטנסיביים שניהלתי, המתח והעייפות שהבאתי לעיתים הביתה, את השיחות האלה ניהלנו כשחזרתי הביתה מאוחר בלילה, את הביקורת הסמויה שמעתי כשהתקשרתי להודיע ששוב אני לא יודעת מתי אגיע והוא צריך לטפל בבנות, את ההסתייגות ראיתי בעיניו כשצלצל הטלפון ושוב נאלצתי לעזוב את שולחן האוכל ולצאת. 

 

שמוליק חיבק אותי ברכות, קם ואמר

"עכשיו קפה" ובלי להמתין לתשובה ניגש למטבח. המשכתי לנעוץ מבטים לחים בצג המחשב.

 

כל כך הרבה שנים התנהלתי בתוך רגשות אשמה, אשמה שאני רוצה להצליח בזכות עצמי, אשמה שבדרך הילדים נפגעים, הבית ניפגע. היחסים עם הבעל אולי יפגעו, חבילות חבילות של אשמה נושאת כל אחת מאיתנו על שכמה. 

 

גם הפעם פניתי לחפש את האשמה בי,  אבל  הרי חליתי בתקופה הכי יפה שלי, הכי שלווה ורגועה, אני מזכירה לעצמי. 

כדור הכעס שוב החליט להתמקם לו בבטני. התקוממתי,  לא רוצה יותר להיות אשמה. גם תינוקות נולדים עם סרטן, גם לגברים יש סרטן השד, גם אנשים המנהלים אורח חיים בריא, חולים במחלה ואף אחת מהסיבות שהרפואה אוהבת להצביע עליה לא הוכחה באופן ודאי. אני גם לא מוכנה לרוץ ולעשות בדיקות גנטיות החלטתי ביני לביני, ואם התשובה תהיה חיובית? יש לי בנות. זאת אומרת שעד סוף ימי אני אחיה בפחד, כי אין מה לעשות.

" לא מוכנה"  מצאתי את עצמי ממלמלת  

"היי אימא" , שמעתי את קולה של נועם שהגיעה מבי"ס "מה את לא מוכנה?"

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

14 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פל אלא אם צויין אחרת