00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים האחרונים שלי

שבעה, משפחה ושחרור

שבעה זה אירוע, שבאופן טבעי מתארגן מעצמו בדרך כלל. אתה לא ממנה מפיק, ולא מארגן יותר מדי דברים.  הצורך עולה, ולרוב הפתרונות נמצאים. אבל השבעה שלנו מאורגנת להפליא. ברכה, שעינה הביקורתית של אימי לא  מונחת עליה יותר, מטפלת בנו למופת. מעבר להתארגנות עצמה, הקפה שצריך לקנות, הלחמניות הטריות וכו`, היא המשענת שלנו. כוס הקפה שמגיעה בדיוק כשמאוד רוצים, היד המונחת לרגע על הגב, החיוך, המבט המבין, בדיחה שמפיגה איזה מתח רגעי, קצת סדר במטבח, קפה לאורחים.  כל הדברים האלו ועוד, באיזו נתינה ודאגה אינסופית.

והמשרד של אחותי, שראה ביום השני שבענייני אוכל אנחנו  קצת פחות מסודרים, ומיד הנושא טופל, ובכל צהריים הבית התמלא בארוחות משובחות ממסעדות טובות בעיר, כך שהרגשנו מטופלים לגמרי, ופטורים מכל עשייה שהיא.

 

משפחה ומשפחתיות היו אחד הדברים הכי חזקים בשבעה הזו. אני מניחה שהצורך להרגיש את המשפחה שלך בשבעה הוא טבעי וקיים ברוב המשפחות. כך גם בשלנו, אחי, אחותי, אני, ברכה והילדים. אבל הפעם גם היה לנו עיסוק שלם במשפחתיות המורחבת שלנו. כלומר בחוסר המשפחתיות שלנו. עוד בימים שלפני השבעה, דיברנו כרי ואני על דמויות משמעותיות מהעבר שלנו כמשפחה, תמיד חיינו בהרגשה שאנחנו הילדים היחידים שאין להם כמעט משפחה. בעצם מצאנו את עצמנו מתגעגעות רק לדודה אחת מחיפה,ציפורה, שלא ראינו הרבה שנים, אבל החיבור שם, בלב ובנפש,  בעיקר החיבור בינה לבין אימא שלי, שאותו היינו צריכות להרגיש. בכלל, זו אימא שלי שמתה, אבל הקשרים המשמעותיים יותר היו תמיד עם המשפחה של אבא שלי, שקיבלה אותנו יותר. או כמו שאני אומרת, "את ליל הסדר עשינו עם זאב וציפורה, אז הם המשפחה שלנו".

לאימא שלי היה קשר רגשי מסובך עם המשפחה שלה. יש לה ארבעה בני דודים, בת דודה אחת שאיתה הייתה בקשר, ועוד שלושה שאיתם נפגשים בחתונות ולוויות. לאימא שלי היה איזה עיסוק בחוסר הקבלה שלהם, או בקנאה שלה. היו להם הורים, גם במחנה ריכוז,  הם עלו לארץ  הרבה לפניה, הם בקשר אחד עם השני, ואיתה לא, ומשהו בקשר הנציח אצלה את ההרגשה של בת הדודה היתומה, הצעירה, שלא ממש מעניינת אף אחד. היא גם שומרת מהם בסוד את העובדה שהיא חולה. היא מספרת עלי בהתחלה, לאחד מהם, אבל כשמתברר שגם היא חולה, עד השבוע  האחרון שלה, זה סוד.

בשבעה, הם כולם באים. לא ביחד, כל משפחה לחוד, אבל בהרכב כמעט מלא, אחד מבני הדודים בא יותר מפעם, בכל פעם עם אחד הבנים שלו. הם באים להרבה זמן ויש שיחות ארוכות. אני לא משתתפת כמעט בשיחות האלו, אבל אני רואה את אחי ובעיקר את אחותי עסוקים מאוד במשפחתיות. כאילו מחברים מחדש חוטים, מי קשור למי ומאיפה. לאימא שלי יש תמונה משפחתית מ1917. רואים בה את סבתה וארבעת בנותיה. כלומר סבתא שלי בת הארבע, ושלושת אחיותיה, האימהות של בני הדודים, כשהן ילדות קטנות. התמונה הזו לא זזה ממרכז השולחן.  כרי מגלה בקיאות מפתיעה, עד פרטי פרטים, בתולדות המשפחה, ככה שגם בני הדודים של אימי, וילדיהם, שותים את דבריה. כאילו יש לגיטימציה מחודשת לאיזה מסע שורשים משפחתי, או כמו שזה נראה לי לפעמים, הצורך למלא איזה שהוא חלל שנוצר, במשפחה.

ועוד ועוד תמונות נשלפות, אבל לא של אימא שלי. של  הקרוב הזה והקרוב ההוא,  ממש עבודת תפירה. אולי כי ליתמות אין באמת גיל, והימים הם ימי נטישה. גם על מותי הקרב לא מדובר בפורומים האלו, הוא שם, ובנוכחותו הנשתקת אולי כוחו גדול יותר. באופן לא מפתיע אני גם כמעט ולא נשאלת לשלומי. חס וחלילה אני עוד אענה, ובתוך ימי השבעה, מי יכול בכלל לעמוד בעומס הזה. גם רצונה של אימי למות לפני, לא עולה. זה בנושאים הנשתקים בקול תרועה רם.

 

עוד אירוע משפחתי שהיה לי לא מובן לחלוטין, הוא העובדה שאחי ואחותי מודיעים לדודתי, אחות אבי, שאימי נפטרה. אנחנו לא בקשר כבר שנים, אימי בודאי שלא הייתה רוצה אותה בביתה. אני מופתעת מזה, ומחליטה להיות עם עצמי ולא להשתתף במפגש. היא מגיעה בקול גונח, יושבת כמה דקות, ואז מתחילה לאסוף מהתמונות, כי היא לוקחת אותן, או ככה נדמה לה. אחי וברכה נזעקים, והיא, ללא בושה, אומרת להם "מה לכם ולמשפחה שלי", "מה יש לכם עם התמונות האלו, הן שלי", וכשגיסתי עונה משהו, היא אומרת לה "מי את בכלל". הביקור הקצר מסתיים, התמונות נשארות במקומן, והתעלומה, למה היה צריך את כל זה, נשארת גם היא.

 

הבית מלא כל הזמן באנשים, כמובן שכולם מתערבבים, החברים של אחי, אחותי ושלי,  חברות של אימא שלי, מכרים שונים, ובכל זאת אני מוצאת את עצמי רוב הזמן במרפסת, עם אנשים "שלי". הנושא לא מדובר גם הוא, אבל לאורך כל הימים עולות בי שאלות על ההבדל בין אחי ואחותי, לביני. אמנם שלושתנו סוגרים מעגל ונפרדים, אבל אני לא מפסיקה לתהות לכמה זמן אני באמת נפרדת מאימי. הנה, ביום הלוויה עצמה כתבתי בבלוג  על רצוני להיקבר בהר המנוחות עצמו. איכשהו אני מרגישה פה ברובי, אבל חלקי הרי כבר יודע שבעוד ימים לא רבים ואהיה באותו המקום בדיוק.

 

אני מתעייפת מאוד, שבעה יכולה להיות דבר מתיש, ואני לא מוצאת בהתחלה מקום לישון ולנוח באמצע היום. בשלב מסוים אני נכנעת, ונכנסת לחדר של אימי. אני נשכבת בצד המיטה שהיא לא הייתה בו, מנסה לא לזוז יותר מדי, כמעט לא לנשום, בסוף העייפות מנצחת, ולמרות שחשבתי שזיכרונות הימים האחרונים של אימי לא יאפשרו לי מנוחה, אני נרדמת, ומתחילה לישון שם כל יום בצהריים, במקומה של אימי.

 

יפתח מסרב ללכת לבית הספר, בהתחלה אני כועסת, מרגישה ששוב הוא מנצל את המצב, אבל כשהוא מתעניין בתמונות ובסיפורים, ואפילו עוזר בארוח מעט, אני נרגעת וחושבת שלפעמים זה עדיף.

 

שתי חברות ממקום מגוריי מספרות לי שהאקס שלי במעצר בית אצל אימו, על נהיגה בשלילה, אחד מהרגליו המוכרים. אני מזדעזעת, לא מהמעשה שלו, אלא שאני מבינה מיד שני דברים.אודי, הבן הגדול שלי, השמיניסט, חי לבד בבית, רק הוא,  והוא לא סיפר לי על זה. זה מכעיס אותי ומעציב אותי. כשאני שואלת אותו למה הוא לא סיפר לי על זה הוא עונה: "זה מה שחסר לך עכשיו? ומה את יכולה לעשות"?

הידיעה שהוא צודק מכאיבה לא פחות.

 

האונקולוג שלי, דר` ח"ן,  בא לנחם. אני מתרגשת מאוד. אני יודעת שזה לא מקובל, אבל בסופו של דבר, כמה אונקולוגים הם גם "רופאי משפחה"?

 

כשאודי בכורי נולד, הוא נולד אחרי טיפולי פוריות קצרים. אני מציינת את הדבר רק כדי להדגיש את העובדה שהוא בא לגמרי בהזמנה, כשמאוד רציתי, ומתוך בחירה מלאה. כתבתי בעבר, שהרגע שבו הרגשתי את ההתעלות הגדולה בחיי, היה רגע לידתו. אבל שעות ספורות אחרי שהוצאתי אותו מבית החולים, אני פורצת בבכי גדול, של שעות, ואני לא מפסיקה להגיד שאיבדתי את החופש שלי לעולמים. יש בי הכרה פנימית עמוקה שלעולם לא ארגיש יותר אדם חופשי לחלוטין. תמיד יהיה לי ילד, ותמיד הוא יהיה חשוב ממני. אני אפילו מבינה באותו הרגע שגם הורים שמאבדים את בנם, עדיין נשארים הורים. זה קודם לכל דבר.

אני מופתעת באותו היום, ואפילו קצת מתביישת, איך זה שבתוך שמחה כזו גדולה, מתגנבת לה כזו הבנה, ואיך אפשר לתת לעצב להתגנב לאירוע כזה. כשיעברו הימים אני אשמח שזה יצא ממני כל כך מהר, כי בכיתי, השלמתי, ועברתי הלאה.

אבל עם הידיעה שיש "גם וגם", שמחה גדולה ועצב קטן, ואין רק "איזה יופי, הכל נפלא", בודאי עם ילד בכור, שזו טלטלה גדולה, אני נשארת, ומבינה שתמיד יש כל מיני צדדים לאירוע האחד.

 

ככה גם במוות. אם כי זה בודאי הרבה פחות מדובר. אבי, איש שאהבתי ואני אוהבת בגעגוע עז עד היום,  היה איש קשה וסמכותי במיוחד. כמובן שהשנים ריככו אותו, אבל מאז ומעולם הוא היה האיש שהכי פחדתי ממנו בעולם מצד אחד, ומצד שני, האיש שהכי סמכתי עליו בעולם, שכשיהיה צורך, הוא האיש שיציל אותי.

 בגיל ההתבגרות הייתי מנסה לדמיין מה יקרה כשהוא ימות. מה יקרה כשהפחד ממנו יעלם. איך יראה החופש.

כשהוא מת, לפני כעשר שנים, הבנתי מיד שהפחד טבוע כל כך עמוק, שאני חייבת למצוא דרך אחרת לטפל בו,  ורק עמוד התווך של חיי נעלם. האיש שהכי סמכתי עליו שידאג לי.

ולא הרגשתי בהתחלה שום הקלה. רק את הפחד והצורך לדאוג לעצמי. אבל הזמן עבר, ובמבט לאחור, זה קרה. אחותי, אימא שלי ואני, הלכנו לטיפול. כל אחת ביוזמתה, בלי לדבר על זה, בלי להתייעץ, באופן קצת מפתיע, צירוף מקרים כזה, וכל אחת מאיתנו הלכה לטפל בפחדים שלה. אין לי ספק שגרושיי ועוד שינויים שעשיתי בחיי הם חלק מהתוצאות של הטיפול, וחלק מאותו "חופש" ו"שחרור".

 

והנה, אימא שלי רק מתה, ורק השבעה, ואני כבר יודעת שכל מוות של אדם קרוב יכול להיות מניע לשינוי, בגלל הטלטלה הגדולה, ואני צופה בנו, בכולנו, אפילו שמוקדם מדי, אבל הזמנים שלי קצת אחרים עכשיו, ואני רואה את התיקון הגדול שאחי עשה איתה, שעדיין אני לא יכולה לראות את התוצאות שלו, אבל זה כבר עניין של זמן, ואני רואה אותי, ויודעת בוודאות מוחלטת שכל עניין הכתיבה והבלוג לא היה יוצא לפועל, לולא מותה, כי לא הייתי מפסיקה לחשוש האם היא תפגע, מה היא תאמר, מה היא תרגיש, ומה זה יעשה לה ולי.

 

במידה רבה, מותה נתן לי את החופש להגיד הכול, בפני כול העולם.

 

 

 

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

18 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל anatma אלא אם צויין אחרת