00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

רולפי

אסמכתא 62475627552

היום פגשתי את אברי מדוכדך קמעה יושב על המדרגות הפונות לדשא ובוהה בעננים. אני לא רגילה לראות אותו ככה. תמיד יש לו מה לעשות ועל פניו מרוחה בדרך כלל הבעה זורחת כלשהי. התקרבתי אליו לאט לאט במעגלים, מקווה שירגיש בי ויקרא לי לפני שאדחף לו בפרצוף. אברי לא קרא לי על אף ששם לב לתמרונים שלי. כשהייתי קרובה כבר מאד ועדיין לא פלטתי מילה, הוא הושיט את ידו וליטף אותי בלי להסתכל עלי בכלל. על פתק קטן שהיה מונח לפניו היה כתוב בכתב ידו "אסמכתא 62475627552".

"מה זה?" שאלתי.

"את בכלל יכולה לזכור את המספר הזה?" ענה לי בשאלה.

"כן"

"נו נראה"

דקלמתי לו את המספר בלי להתבלבל כאילו היינו אני והמספר חברים משנים רבות. אברי התפעל מהזכרון שלי ואני אמרתי לו שיש הרבה דברים שאנחנו יודעים לעשות יותר טוב מאנשים, אפילו בתחום שהם חושבים שיש להם בו שליטה בלעדית.

"אתם יותר טובים בכל" נאנח אברי.

"אז מה זה המספר הזה" נזכרתי פתאום בשאלה הקודמת.

מה את חושבת שזה?

"אין לי מושג" עניתי ופתאום גם לא היה לי אכפת כל כך מה זה.

"כתבתי מכתב למישהו" אמר אברי "וזה מה שהוא ענה לי".

"למי כתבת"

"למבקר המדינה"

"מה יש לך איתו?"

"כתבתי לו שלא מכבדים את החוק של צער בעלי חיים"

"אתה מתכוון לעגלים ולתרנגולות ולפרות שלך – אמרת את זה כבר מאתיים פעם".

"בלי ציניות בבקשה" אמר לי אברי ונראה שנעלב ממני קצת.

"הפעם לא הסתפקתי בקיטורים, כתבתי למבקר המדינה שצריך לקיים את החוק ולא עושים את זה".

"הוא בטח לא יעשה כלום" אמרתי, "בטח גם הוא זולל בשר כמו משוגע".

"לא יודע – אני מקווה שאולי משהו יזוז".

"אז מאיפה המספר הזה"

"זה בעצם המספר של המכתב הזה. אם אני רוצה להזכיר לו עוד פעם את הנושא, אני מזכיר את המספר".

"אז כל הפרות והתרנגולות והחזירים וההודים מקופלים במספר אחד?"

"ככה זה נראה"

"והוא שווה משהו המספר הזה?"

"לא ממש – הוא אפילו לא מתחלק ב-9".

"???"

"ככה זה, מספר שמתחלק ב-9 הוא קצת מיוחס ואם הוא מתחלק ב-81 הוא עוד יותר מיוחס ואם ב-729 הוא כבר מיוחס מאד מאד".

"אז אולי אפשר לבקש להחליף אותו"

"לא נראה לי".

"בטח בעוד שבוע שבועיים תקבל תשובה – "תודה על מכתבך מספר ... (הלא מיוחס). לידיעתך פועל משרד מבקר המדינה במישורים רבים ובסדר עדיפות הנקבע על ידו מתוך שיקוליים ענייניים. במידה ויוחלט לטפל בנושא שהעלית נפנה אלייך לקבלת חומר רקע".

"אולי"

"ומה תענה להם"

"אני אכתוב שהנושא דחוף ונוגע לרווחתם של מליוני בעלי חיים ואי אפשר לחכות יותר".

"ומה הוא יענה?"

"הוא לא יענה יותר".

"וזהו – אף אחד לא יטפל בתלונה הזאת?"

"לא נראה לי".

פתאום עלה לו רעיון במוחי. "תגיד, אם הלינדנשטראוס הזה ידבר איתי ויראה שגם אנחנו יודעים לדבר זה יעזור?, אני אסביר לו הכל ואבכה ואתן את ההצגה הכי טובה בעיר"

"את מתוקה רולפי" אמר לי אברי ודמעות נקוו בעיניו, ואני כבר הייתי חדורת רוח פעולה.

"קח אותי אליו" אמרתי, "אני אשכנע אותו".

"על כלבים כולם מרחמים אבל פרות ותרנגולות נחשבות למטומטמות"

"אני אדבר איתו רק על פרות ותרנגולות, לא על כלבים וחתולים, יאללה קח אותי"

"רולפי, את לא יודעת על מה את מדברת, צירפתי למכתב סרטים מזעזעים, אם זה לא יעזור אז גם את לא תעזרי".

אברי היה כל כך עצוב, כמעט בכה.

"אני מרגישה שהפעם זה יהיה שונה, הוא יתייחס למכתב שלך".

"העולם כל כך רע ואטום, רולפי, את נמצאת בגן עדן מבודד בין הפופים שלך ועם ליאת המלאכית השומרת עלייך".

"מה – אף פעם לא הייתי ברפת, אתה חושב, ולא הייתי איתך כששחררת את התרנגולות, ולא הייתי עם מרקו ועם אלפונסו ז"ל?"

"אז היית ומה?"

"העולם באמת רע ואטום" לחשתי, "אבל אולי בכל זאת יבקע פה ושם שביב של אור. זה מבקר המדינה, הוא לא יכול לטאטא דברים מתחת לשטיח".

אברי בהה בי ואני הרגשתי שלא הייתי לו לעזר רב. זה גרם גם לי להיות עצובה.

"מה אני יכולה לעשות כדי לשמח אותך קצת" לחשתי.

"זה שאת קיימת, זה מאד משמח אותי, רולפי" אמר לי. "רק תבטיחי לי שאת לא קופצת ומתפגרת לי פתאום ונעשית מתה מאד מאד, כלומר לגמרי".

נזכרתי בסיפורים של דיימון ראניון שאברי היה מקריא לי לפעמים על טוני דיאבולו האיטלקי ועל פרד הבלונדיני שתקע בו כמה מנות של עופרת מהמשכנע שלו עד שטוני קפץ והתפגר והיה מת מאד מאד.

התחלתי לצחוק ולא יכולתי להפסיק. בסוף כשנרגעתי קצת לחשתי לו "אולי אני קופצת אבל לא מתפגרת, זה לא בתכנון שלי בזמן הקרוב".

אברי נרגע קצת. נראה לי שהצחוק שלי הדביק אותו טיפה. הוא נשק לי ואמר "יאללה, עופי לי מהעיניים" ואני עפתי לי קצת קלה וקצת כבדה ונתתי לעצב להציף אותי תוך שאני שואלת את עצמי מה היה דיימון ראניון עושה במקומי, בטח נכנס למזללה של מינדי על הברודווי ומזמין קציצות בשר. איכס, אי אפשר לסמוך על אף אחד אבל צריך להודות שזה טעים.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ukan1 אלא אם צויין אחרת