00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים האחרונים שלי

הלוויה

יום ראשון, פורים בירושלים, באחת עשרה הלוויה. שלושה חודשים מיום האשפוז ליום הקבורה.  אני יושבת במרפסת, כותבת לאימא שלי הספד. מבקשת מכרי שתכתוב גם, כי ההספד שלי אישי, הוא רק בשמי. היא אומרת שהיא לא יכולה להיפרד ממנה כבר, והיא לא יכולה לכתוב. אחי אומר שהוא יכתוב גם. יערה מצטרפת וכותבת לה.

יש בבית לא מעט תנועה, אבל הכול שקט, אנחנו עדיין כנראה במצב "אוטומט", ששומר עלינו.

בזמן המיועד אנחנו יוצאים לבית הקברות. קודם יש  מפגש בבית ההספד, קורעים לנו את החולצה, יש זיהוי גופה, יש המון אנשים. אני במצב לגמרי לא מפוקס, אני לא מזהה חלק מהאנשים, קצת מביך אותי, אבל כנראה נסלח.

משם אנחנו יורדים לחלקה, הבנים שלי ונעמה לידי,  חם במיוחד, ואנחנו מתפזרים מסביב לחלקת הקבר. עמית מצד אחד, אני מצד שני וכרי בפינה השלישית זה נראה כל כך רחוק.

כשמתחיל הטקס, אחד הדברים הראשונים שאומר הקברן זה "ואנחנו פוטרים אותך מחברות בכל כיתה וועדה וועד וחבורה......" כרי ואני מרימות את הראש, מסתכלות אחת בשנייה,  מצליחות להחביא את החיוך הענק, לא חוטפים התקפת צחוק בטקס כזה, אבל מי שמכיר את אימא שלי, והחברויות שלה בועדות, יודע שהיא הייתה צוחקת בקול, עם הציניות שלה. טוב, לפחות עכשיו היא פטורה, ואנחנו יודעים מה המשמעות של "נפטר"...אז אימא שלי נפטרה, לא מסרטן ולא משברון לב, אלא מחברות בוועד וחבורה.

 

הטקס ממשיך, וכשאנשי חברת קדישא מסיימים, ועמית אומר את "הקדיש", אני מתקרבת לקבר ממש ומקריאה את מה שכתבתי באותו הבוקר. אני רועדת כולי, הידיים רועדות, הרגליים, הקול. אבל לרגע, רק היא  ואני שם:

 

אמא שלי                                                                                                                   23.3.08                                                                                                  

 

כשבאת איתי לכימו הראשון ונכנסנו שתינו קצת נבוכות, פנתה אלייך אחת האחיות ואמרה לך: "בואי שבי, ומיד נחבר אותך", בעצב רב אמרת לה "הלוואי, ככה זה היה צריך להיות, שאני אהיה החולה והבת שלי תלווה אותי"

 

אינני יודעת לסכם אותך. מה כבר יגידו המילים בתוך סערת הרגשות שתמיד עוררת. הכול היה שם בינינו, תקווה וייאוש, כעס ושמחה, דאגה ותלונות, הרבה צחוק וכמובן הרבה אהבה.

 

הדרמה של החודשים האחרונים  עוד לא שככה. הכול עוד חי וסוער, ולמרות שהאבק לא שקע, אני כבר יודעת מה יישאר החזק מכול אחרי.

ההומור שלך, שמי שזכה להכירך מקרוב לא הפסיק ליהנות ממנו,

בשעות טובות ובשעות קשות, תמיד מצאת משהו מצחיק וציני להגיד. לא הפסקת לשפוע הומור, וגם על עצמך ידעת לצחוק, וכדי להוציא מאיתנו עוד חיוך גדול, היית פוצחת בעוד סיפור על "מרטכה" (מרדכי) או "היידו נאנש" (שם מקום), שכבר הפכו לסלוגן בפנתיאון  הבדיחות המשפחתי.

 

הדבר השני שאני אזכור יותר מכל, הוא הראש המורם שלך. תמיד. גם בימים האחרונים, בשעות האחרונות בעצם, כשכבר לא יכולת לעמוד, והידיים נשמטו לך, הראש היה מורם וזקוף. עד השנייה האחרונה.

 

את הקבר של אבא, זיהינו בכל אזכרה מרחוק, בגלל הצמחים ששתלת פה, בחלקה הזו שלך.

פעם כשהתקרבנו אמרת "הקבר שלי כל כך יפה שממש חבל שאני אמות"

באזכרה האחרונה של אבא, בדיוק בשבוע שנודע שאת חולה וזמנך קצר, עמדנו שתוקים והמומים, בדיוק כאן, ליד הקבר שלך, שנראה מוכן לחפירה. עשר שנים הייתה פה צמחייה פראית, השנה כשבאנו לא נותר דבר. הקבר היה מוכן לחפירה.

עמדנו, בפעם האחרונה בפורום המשפחתי שלנו, זוכרים את אבא אבל בעיקר נפרדים ממך.

 

יפתח ניגש אלייך, חיבק אותך ואמר שעל הקבר שלך צריך לכתוב

"הסבתא שכל נכד צריך שתהיה לו"

 

קצת חודשים לפני שחליתי, ולפני שגם את, אמרתי לך באחת משיחותינו שיש לי מזל שזכיתי שאת תהיי האימא שלי, כי תמיד ידעתי שאת אוהבת אותי ותמיד ידעתי שאת שם בשבילי.

איזה מזל שהספקתי לומר לך את זה, אימא שלי.

 

באת איתי לשיחה החשובה עם האונקולוג, בתקווה שישכנע  אותי להמשיך בטיפולים כי יש טעם. כשהבנת שזה לא קורה נגמרת. המחשבה שתקברי את מי מילדייך גמרה אותך במובן הפשוט של המילה.

 

והנה עומדת פה גם כרי. המלאך שטיפל בך במסירות כל כך גדולה בתקופה האחרונה, וכל ניסיון שלי לשתף אותה בכתיבה נוחל כישלון חרוץ, כשהיא אומרת "אבל אני לא יכולה להיפרד ממנה, לא עכשיו".

אינני יודעת מה לוקחים המתים איתם. אבל אלו לא יהיו המילים. אלו יהיו הידיים שלך, כרי, שחיבקו וניקו וליטפו אותה. את זה היא תיקח איתה.

 

באופן כלשהו אולי נעשה איתך צדק, אימא, צדק קטן, בכך שאינך קוברת אותי, אלא שאני היא שעומדת כאן, מעל קברך, ונפרדת ממך.

אז תודה לך אימא שזכינו בך,

אוהבת אותך כל כך

 

נתי.

 

אני מסיימת להקריא, שומעת את הבכי ברקע, ממי שמכיר את הסיפור,  ויערה מקריאה. היא כתבה כל כך יפה על אימא שלי, הסבתא שתמיד קיבלה אותה כמו שהיא, שתמיד אהבה אותה כל כך. עמית מוותר על מה שכתב. כרי לא מפסיקה לבכות,  והטקס מסתיים.

כל מה שאני רוצה זה לברוח משם. אני חוששת מהניחומים. אין לי טיפת כוחות לאנשים שיגידו לי תיכף שיהיה בסדר,  או "שלא תדעו עוד צער", כשיש כל כך הרבה בפתח. ואין לי חשק לשיחות על "תקווה". אני יוצאת, לאט לאט יוצאים כולם, אנחנו נוסעים הביתה, לאימא שלי, שם כבר ממתינים לנו אנשים ומתחילה השבעה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל anatma אלא אם צויין אחרת