00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החזית המזרחית

3 שנים לחזית המזרחית.

כפי שהכותרת רומזת, אכן כך הדבר. בתאריך השישי ליולי 2005, עודי חייל צעיר שבוז וממורמר, כתבתי את הפוסט הראשון בחזית המזרחית. ההחלטה לפתוח את הבלוג נבעה מהעובדה שנהגתי לכתוב בלוג באתר אחר, בשפה האנגלית, והחלטתי, ובמבט לאחור גם צדקתי בהחלטתי, שיהיה לי הרבה יותר נוח בשפת היהודים, הלא היא השפה העברית - שפת האם שלי, ככה אומרים.
 
מצחיק כמה שזה, אם הייתי ניגש עכשיו לרשום פוסט שגרתי, סביר להניח שהוא היה די זהה לפוסט הראשון שכתבתי, שעסק בעיקר בספרים החדשים שרכשתי, שכן, השבוע רכשתי שני ספרים במבצע. אחד בשקל, או משהו כזה. האמת שלא יצא לי לקרוא מאז שהשתחררתי, כי בצבא זה היווה סוג של מפלט, אבל עכשיו כשיש לי זמן אני אזכה לקרוא מתי שמתחשק לי, וזה בליסימו.
 
בכל-אופן, התכנסתי כאן עם עצמי בכדי לציין שלוש שנים לכתיבת הבלוג, "החזית המזרחית", השם הרנדומלי הראשון שחשבתי לתת לבלוג כשפתחתי אותו, בגלל חיבה יתרה לאותה זירת התרחשות במלחמת העולם השנייה.
העיצוב נותר כשהיה ביולי 2005 (אני אוהב את השורות, יש משהו מרגיע בהן), תמונת התצוגה שלי מימים יפים יותר (אפילו שאני נראה כאוב ואפור), ואותו מאגר של רשומות שלי ש"המלצתי" ועודני "ממליץ" עליהן בצד שמאל. פעם חשבתי שאולי לא כל-כך נוח לעיין בהן, אבל זה אף פעם לא שינה לי באמת. כל עוד זה קריא זה חשוב.
אני חושב שכשקורא פלוני נכנס לבלוג מסוים, התוכן הוא זה שהכי מעניין אותו, לא כל המסביב. תכל`ס חשבתי גם לצמצם, להוריד, לעשות איזה מהפך מינימלי בעיצוב, אבל אז הגעתי למסקנה שאני לא אוהב שינויים, אז השארתי כמו שתמיד היה.
 
אני חייב להודות שהיו לי לא מעט התחבטויות נפש, לגבי "איך וכיצד אציין את שלוש השנים". בעוד שאני מודע לכך שיש בלוגרים שלא מציינים, לי יש נקודה רכה לנוסטלגיה, וציון תאריכים בעלי משמעות, אפילו אם לאף אחד אחר לא אכפת מהם, אז הפעם לא היה מצב שלא אציין את התאריך, אפילו ששנה שעברה אולי התייחסתי אליו בפוסט שולי, כשהבלוג חגג שנה ביולי 2006, קצת לפני המלחמה הארורה, עשיתי וואחד פוסט-סיכום.
 
הסתכלתי על אותו פוסט, והסתכלתי על מצבי היום, והבנתי שאז, אין ספק שהייתי צעיר יותר, נמרץ יותר, נלהב יותר, המון סיפורים וחוויות.
 
היום? גורנישט. כאילו, כן, אני יכול לכתוב פוסט ממורמר על משרד החינוך, על התחרותיות שכאילו נכפית עליי ועל כל צעיר אחר בישראל, שאינני מעוניין לקחת בה חלק, על הסיאוב, מוסיקה שאני אוהב, סיפורי נעורים על איך הברזתי מתיכון, עוד ניסיון התחלה כושל עם נקבה, מכנסונים קצרצרים, נסיעות באוטובוסים וגם קצת פוליטיקה.
 
איפשהו שם, אני אולי מרגיש שקצת מיציתי. אף פעם לא הרגשתי מחויב לעדכן את הבלוג "לפחות" פעם אחת בשבוע, חודש, חודשיים. מאז שהשתחררתי מהצבא המשכתי לכתוב, אמנם פחות, והפוסטים הפכו פחות מסיפורים של מה שקרה לי יותר למחשבות, זכרונות, ושאר דברים. אולי זה קצת מאכזב אותי, אני לא יודע, אולי לא. אני כבר לא זוכר מה היו הציפיות שלי בזירת הבלוג שלי, כשהשתחררתי, אולי נתתי לזה משקל כבד מידי. חשבתי על אילו סיפורים עסיסיים, חיי האזרחיים החדשים יוכלו לספק לכתיבה בבלוג. אני מודה, היו כמה. הסיפור ברכבת באירופה, הבחורה שלא רצתה ללכת לאכול איתי, הנערות שצילמו אותי בפלאפון סתם ככה out of the blue באמצע הרחוב.
 
אבל בתכל`ס, זה לא כמו אותה תחושה של לחזור ביום קיץ רותח, רותח בעצמי, ממורמר, אחרי עוד יום של רמיסה, נצלנות, צפייה באנשי הקבע הנהנתנים עושים ימבה כסף ומעבידים אותי, וכל הג`אז הזה. לפתוח ת`עורך של הבלוגיה ולשפוך הכל. זה היה אחד הדברים, אני חייב להודות. פשוט היה מרוח לי חיוך ענקי על הפנים אחרי כל פעם שהייתי עושה את זה. כי פה, רק פה, אני יכול לכתוב כמעט את כל מה שאני רוצה בלי גבולות, ולהאמין גם שיהיו אנשים שמספיק יתעניינו לקרוא כל את כל האותיות והפיסוקים בהם השתמשתי בכדי למלא את החלל הלבן והריק.
 
הבלוג ללא ספק היווה גורם עצום של סיפוק-שפיכת-לב, או משהו כזה. אף פעם לא באמת שינה לי מה אחרים חושבים, אני חושב שאחד הדברים הכי יפים בחיים הם חופש המחשבה. תמיד עמדתי, ועודני עומד, מאחורי כל מילה שאי פעם כתבתי פה. אם היה משהו שכתבתי ולא הייתי מרוצה ממנו, הייתי פשוט מוחק, בלי שום עקרונות של "לא מוחקים שום דבר", כי יש דברים שכותבים מהבטן בלילה וכשמתעוררים בבוקר, לא אוהבים את מה שנכתב.
 
לגבי תגובות, אף פעם לא מחקתי. גם אם מישהו אמר משהו ממש מפגר, אידיוטי, אינטלורנטי בעליל, תמיד השארתי, למען "יראו וייראו". ולא בגלל שאני חס וחלילה חושב שמישהו יותר טוב ממישהו אחר, זוהי אחת הגישות שאני הכי שונא. אני מאמין שישנם אנשים שהחופש של הידיעה שהם מול מקלדת ועכבר, אנונימיים לגמרי, פשוט מטשטש את הגבולות של "מה טוב ומה רע, מה אפשר להגיד ומה לא". תמיד הקפדתי לזכור, שמאחורי כל כינוי עומד אדם אמיתי, וזה כלל שהנחה אותי לאורך כל הזמנים של הבלוג.
 
גאה בעצמי על כך שהצלחתי לנהל בלוג אישי מזה כשלוש שנים, מקווה שהצלחתי לעניין ולמשוך אחרים, לתת השראה, לגרום תחושה של הזדהות אצל אחרים, ואולי אפילו לעזור. מראש וראשונה הצהרתי שאני כותב למען עצמי, ועל עקרון זה אני מקפיד להצהיר בכל הזדמנות שתינתן לי.
היו שלוש שנים מצוינות, ותודה לכל מי שהשתתף. מקווה להמשך שיתוף-פעולה פורה עם כולם, אבל בעיקר עם כולן (סתם, נו), וקיץ נעים, שבו נדע רק מזגן ודברים חיוביים.
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

44 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Antonio Montana אלא אם צויין אחרת