00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החזית המזרחית

יום אחרי הבגרות במתמטיקה.

לאותו פקיד משרד החינוך, השמן, שבדיוק נגס בתאווה רבה בתפוח הירוק כשניגשתי אל אחראית הבחינות בתיכון בו למדתי, בכדי לשאול איפה עושים את השאלון השני. שמנדריק, למה התעצבנת כל-כך כששאלתי איפה עושים את הבחינה, כי הכיתה בה היה רשום שאני אבחן, הייתה ריקה מאדם ומבוחנים? הבחנתי כי היה לך קשה מאוד להרים את שק הזבל שאתה קורא לו "גוף" בכדי להוביל אותי אל לוח הנבחנים האקסטרניים בכדי להגיד לי איפה אני לומד, וכשהרמת את הקול (בלי שום הצדקה נראית לעין), וביקשתי ממך להרגיע את הטונים, סיפרתי לך את הברור ביותר (לא טרחת לשאול) - אני נבחן משנה אינטרני, כלומר - למדתי בתיכון בצעירותי, לפני שהתגייסתי.

והשמנדריק הזה, הוא לא הדוגמא היחידה למצעד האיוולת שעורך משרד החינוך. סמבה של מוות, סמבה של השמדת כל אופציה לעתיד בשביל צעירים שרוצים לעשות משהו עם עצמם, עם חזון לעתיד באקדמיה, בתחומים אולי פחות פופולריים, לא כאלה שהולכים אחרי הזרם רק בשביל ללמוד משהו נחשב כמו מנהל עסקים ולצאת עם תואר אקדמאי במחשבה שזה ההולי-גרייל שלהם.

כמו גם אותו פקיד סרוח של משרד החינוך שהסתובב בין הכיתות בהן נערכו הבגרויות, וענה ל"שאלות" הנבחנים, כל שאלה שנייה ב "אתה אמור לדעת את זה, אני לא יכול להגיד לך את התשובה" עם חיוך זדוני שמזכיר רוצחי-תינוקות מטרבלינקה, מאחורי משקפיו מבשרות הרשע. לרקורד, אני לא שאלתי שאלות, כי לא היו לי, וידעתי שלא אקבל תשובות שיספקו אותי.

עשיתי את מה שידעתי. האמנתי בעצמי. לפי השקלול שלי, עברתי את הבגרות הכי קשה, ואת הבגרות הכי קלה. עם האמצעית קצת נדפקתי באמצע. כרגיל. אני לא יודע אם עברתי אותה, אבל אני חושב שבגדול הציון שלי יהיה איפשהו באמצע.

אני לא יודע מה לעשות. שוב מערכת החינוך דפקה אותי בתחת בלי וזלין. השמידו לי את החלחולת. נמאס לי מהמאבק הזה.

לא מעריכים שום דבר. האטימות חוגגת. כאילו לא היו דברים מעולם. כאילו לא עשיתי את כל הבגרויות שהייתי צריך, קיבלתי ציונים טובים, אני טוב בהומאני, בחיבור קיבלתי 98, בספרות 92, אנגלית גם משהו באזור. אבל לא. רק בגלל ששכחתי איך מחשבים צלע של טרפז כללי, החיים שלי נדפקו, ולעולם לא אוכל ללכת ללמוד את המקצוע אשר אני חפץ בו. בגלל שבמעמד המבחן נלחצתי (הכיתות הקלאסטרופוביות לא תורמות לכל הגשעפט), איבדתי ביטחון ושכחתי איך גוזרים פונקציה מורכבת. בגלל זה, אף פעם לא אוכל לממש את היכולות שאולי גלומות בתוכי.

כאילו לא הייתי בצבא שלוש שנים, כאילו לא העברתי ימים כלילות בעבודה מאומצת וקשה בכדי למנוע השלכת רימונים על הבתים של פקידי משרד החינוך הנהנתנים, כאילו לא הייתי במלחמה, כאילו לא חונכתי על ברכי הציונות וערכי המדינה, לא שרתי את התקווה בגאווה, הרכנתי את הראש לזכר המשפחה של סבא וסבתא שנרצחו בדם קר ע"י ההיטלריסטים, כאילו גם עליי לא נפלה האחריות של להתמודד עם סבתא שמתעוררת באמצע הלילה עם סיוטים על אושוויץ בירקנאו.

וכל אותם ילדי תיכון עולזים, שיוצאים מקפצים ומרקדים מכיתות הבחינה, מכריזים על מבחן טוב, על 100, המורות שעוברות איתם ביחד על השאלות השונות, וכמובן המורה שלי שהגישה אותי בכיתה י"א לבגרות במתמטיקה על ציונים שלא היו נותנים לי לעבור גם אם הייתי מקבל 80, בולשביקית מטונפת שלה אני מאחל כל רוע בעולם, ויום אחד הנקמה תתרחש, וכל אותם בני גילי, שמגשימים את החלומות שלהם, ממוצעי בגרות מבריקים, פסיכומטרי 750 בקלי-קלוטו, עבודה בת-זונה, יחסי מין, סמים קלים, לכתוב בסטטוס בפייסבוק על גלעד שליט אבל לשכוח מנעדרי סולטן יעקוב, רון ארד, פולארד, מכוניות שאבא עזר לקנות, טיולים לכל מיני חורים שאין לי מושג מה מושך בהם (הודו, תאילנד, דרום אמריקה - וכן, תאילנד לא מעניינת, סתם נראה מעפן שם).

לפעמים, כמו הפעם הזו (בה אני יושב כרגע וכותב את הפוסט הזה), אני באמת מנסה לחשוב, מה מבדיל בינם לביני. למה אני נידונתי להיות שעיר לעזאזל, ולמה הם כ"כ מצליחים, והכל מסתדר להם. האם זוהי גזירה משמיים? האם זה קשור גם לאינקומפוטנציה המוחלטת שלי עם בנות המין היפה?  כאילו, מי החליט שאני נחות והם לא? קשה לחיות את החיים ולהרגיש כל-כך שולי וחסר משמעות. בהסתכלות אחורה על מעשיי, על המורשת שלי, מי אני, מה עברתי. אני מעריך את הנוסטלגיה. אבל הכל מתגמד אל מול ההווה, שחוזר להזכיר לי שוב ושוב שמשהו לא עובד פה, בפנים, במוח. אולי בנשמה, או בנפש, אם יש כזה דבר. ואני שב וחוזר ומנסה להבין, איפה המשמעות להכל? לתת ולתת אבל לא לקבל כלום בתמורה. דמוקרטיה, אולי. של אותם מושחתים ששלחו אותי למוות מוחלט במלחמה אבל מונעים ממני את זכותי המוצדקת מעצם היותי בן-אדם, לכלים הבסיסיים שאיתם אוכל לנווט את חיי איך שאראה לנכון.

מי שיקרא לי מריר, מריר בעצמו. אני מאז ומתמיד כרעתי ברך אל מול המערכת ועשיתי את כל שדרשה. עושה רושם שבתמורה תמיד קיבלתי רק חצץ ועוד חצץ עם מזלג וסכין בצד, למעט מספר מכתבי הערכה מקצינים בכירים בצבא. 

פלוני יכול לקרוא לי נוטר טינה. אבל מי שיסתכל יותר עמוק, יראה שיש כאן יותר מרק מליצה קוּטרית (כך יקראו לזה, ברור). כי מי אם לא האדם שעבר ועובר את אותן תלאות, יידע להגיד את אשר על לבו, וכל אחד שיתיימר להבין את הלך רוחו, תחשותיו ודבריו, אפילו אם ירצה מאוד, יהיה חייב להכנס לנעליו אולטימטיבית, כי בסוף, לאותם המסתכלים מהצד, יש בגרות מלאה, יש הבנה בסיסית למתמטיקה תיכונית, ויש את חותמת ה "אוּברמנש" של משרד החינוך מרוחה על איזה דף מצחין במשרד בירושלים. אבל לא אני.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

98 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Antonio Montana אלא אם צויין אחרת