00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים האחרונים שלי

מותו של שכן

 

 

תחילת מרץ 2008. שוב ימי שיגרה, אני עדיין רק עייפה, נשאבת לקונכייה הנוחה שאצל אחותי, יוצאת פחות ונהנית מהאור והשקט הטוב שבבית. אצל אימא שלי חלה התדרדרות נוספת, קשה לה כבר לאכול, והיא יורדת מהר מאוד במשקל, וביום הזה, המדובר, היא נוסעת עם אחי לקנות בגדים חדשים. יש לזה כמה צדדים כמובן, הרזון שלה, שכבר ניכר ביותר, ויחד עם זאת המחשבה שבגדים חדשים זה חשוב, כי יש עוד זמן, והיציאה עצמה מהבית, משהו שלא קרה כבר הרבה זמן,  מלבד לימי הכימו שלנו.

                        

מתחת לאחותי גר איש רדוף. הוא לא באמת מפחיד כשמתרגלים אליו, והוא לא מסוכן, אבל הוא מסתובב עם כלב גדול וממושמע, ומדבר בקול גדול. בחלק מהמקרים הוא פשוט צועק. השמועה תספר מאוחר יותר שהוא הלום קרב ממלחמת יום הכיפורים. כמה ימים אחרי שעברתי לגור אצל אחותי אנחנו נפגשים בחדר המדרגות.

"את גרה פה?" הוא שואל בקול גדול.

"לפעמים", אני עונה.

"אם כך גם את מהמוסד", הוא אומר בכעס.

אני שותקת, אבל הוא קולט את החיוך הקטן שעולה לי.

"מה זה מצחיק?!" הוא צועק. "את מענה אנשים ומחייכת. זה מצחיק לענות אנשים?!", הוא צועק בקול גדול. החיוך כמובן נעלם.

אלו בערך השיחות איתו. גם השיחות שלו עם הבן שלי ואחותי נראות ככה.

"אתם מהשב"כ ואתם מקרינים עלי!", הוא צועק עליהם כמה פעמים, "אבל לא תצליחו כי אני כבר מחוסן"

 

ימים  ספורים לפני היום הזה, עולה ריח רע מחדר המדרגות. אנחנו מדברים על זה בינינו כשכרי פה, באה לבקר, אבל אני כמעט ולא יוצאת מהבית, טוב לי פה, כך שזה פחות מעסיק אותי,  נראה שליפתח הריח לא מפריע, ואנחנו  לא עושים משהו ממשי בעניין, מלבד לדבר על זה.

במוצאי שבת כרמי בא לבקר אותי, אומר משהו על הריח, כרי אומרת שבטח יש שם נבלה וצריך לחפש במחסנים.

כרמי הולך וכרי מתקשרת לשכנים, אולי הם יודעים משהו על הריח.

למחרת הם יחפשו למטה ובמחסנים, אולי יש פגר.

הם לא מוצאים כלום.

 

ביום שני בבוקר, אני מחליטה לצאת מהבית. יציאה לשם יציאה. אני אלך לשתות איתי קפה, להתאוורר קצת מהבית. לפני שאני אכנס לאיזו שיגרה שקשה לפרוץ אותה.

"אני אגוון לי קצת את היום", אני אומרת לעצמי. "אני צריכה קצת "אקשן".

אני מתקלחת ארוכות, מתאפרת, בוחרת באופן יסודי בגדים, מרגישה שאני בעצם הולכת לחגוג.

אני יוצאת לחדר המדרגות, הריח בלתי נסבל. תוך שנייה מתהפכת לי הבטן, ולמרות מצבי והקושי הכרוך בהליכה, אני כמעט רצה למטה.

יורדת קומה אחת, ובאחת אני נבלמת.

שלולית דם מתחת לדלת של השכן, עשרות זבובים בתוכה, והריח. הריח, הריח.

אני טסה למטה, לוקחת אויר באופן אינטנסיבי, ומתקשרת למשטרה.

"מתחת לדלת של השכן יש שלולית דם, המון זבובים, וריח נוראי", אני מדווחת ליומנאי.

הוא לוקח את כול הפרטים, שואל כמה זמן כבר הריח- כשלושה ארבעה ימים, מתעניין מתי ראיתי את השכן לאחרונה, ואומר לי שכבר יעביר את הפרטים למכבי אש ומד"א.

אני מתקשרת לכרי. אני בתוך סצנה מסרט אימה  ואני לא רוצה להיות בזה לבד.

מתקשרים ממכבי אש, מתקשרים ממד"א, הכול מאוד שקט ויעיל.

מכבי אש מגיעים, כרי מגיעה, המשטרה מגיעה,  ואני כמובן שכחתי שיש דבר כזה שנקרא בית קפה. אין שום סיכוי בעולם שאני אצליח להכניס משהו לפה.

הריח.

אנחנו בהצפת אדרנלין, כרי ואני, חסרות מילים אבל לא שותקות לשנייה, "זה שאתה פרנואיד זה לא אומר שלא רודפים אחריך" וכו`

 איש מכבי האש מנסה לפתוח את דלתות הבית, ללא הצלחה, והוא מזעיק את הפורצים של מכבי האש.

אנשי מד"א מחכים שהדלתות יפתחו.

אנשים מתחילים להיאסף,  הרחוב סגור לתנועה, הפורצים של מכבי אש מנסרים סורגים מהחלון האחורי, ופותחים את הבית, אנשי מד"א נכנסים .

כרי ואני עדיין על המדרגות בחצר. השכנה שגרה מעלינו יורדת. אישה מבוגרת.

רק אחר כך אני אקלוט בכלל שהיא עברה את אותו חדר המדרגות, עם אותם זבובים, ובאותו הריח.

כמו הזוג הצעיר,שגר בדירה הצמודה,  דלת ליד, שיצא בבוקר מהבית, ליד השלולית הזו בדיוק.

"מה קרה, למה כל האנשים כאן? על מה הם מסתכלים?" היא שואלת.

אחותי מספרת לה.

היא מופתעת לגמרי. לא ראתה כלום, לא הריחה דבר.

 

כולנו עוד דוגמא ליכולת "לא לראות". גם אני בחרתי בהתחלה לא לראות או לדעת, או אפילו לחשוב מה זה באמת.  אחרים לא ראו גם כשזה היה כל כך ברור. כלומר כל כך ברור לי, והם עדיין לא ראו דבר. וזה לא הבחירה לראות ואז להתעלם, כמו שאנחנו עושים הרבה פעמים. זה פשוט העיוורון שאנחנו מאמצים לנו, כמו בהרבה מקרים בחיים, בחיים שלנו כחברה, בחיים החברתיים שלנו, בהורות שלנו, בזוגיות שלנו, בפחדים שלנו, ובדרך שבה אנחנו רואים, או לא, את עצמנו.

 

אנשי מד"א יוצאים מזועזעים, אחד השוטרים לא מפסיק להקיא. השכן כבר הספיק להתנפח לגמרי.

חוקר מז"פ מגיע. כרי ואני מדברות בלי הפסקה.  אנחנו לא רוצות להיות חלק מהסצנה ולא מצליחות להתנתק ממנה. אני רוצה לחזור הביתה, לעלות חזרה.

איך אני אצליח בכלל לעלות במדרגות האלו. אין לי טיפת כוח, אני אצטרך להזדחל דרך הריח.

לפי החוקר האיש כנראה מת מדום לב ונפגע בנפילה.

כמה נורא.

הוא שכב ככה אולי שעות רבות, אולי ימים, חי ומדמם ולבד, עם הכלב לידו, בתוך שלולית הדם.

שלושים וחמש שנים האיש רדוף.

כרי עוזרת לי לאטום את האף עם המעיל שלה, ומבקשת שהדלת תהיה סגורה בעליה. זה היה מקל מעט לו השוטרים היו סוגרים לרגע את הדלת.

גם ככה אני בהיסטריה כדי לא לדרוך בדם,

הדלת פתוחה, אני עוצמת עיניים ועולה מהר.

איכשהו לא היה התקף של קוצר נשימה.

כרי מכינה לי שתייה, וכל ההומור השחור שוב יוצא.

אנחנו לא מצליחות להירגע. זה ייקח שעות, עד שאנשי זק"א ייקחו את הגופה.

 

יפתח חוזר מבית הספר, הכנו אותו לפני כן. מה שחסר לו עכשיו, כמו לכולנו, זה עוד מת בדרך.

כשהוא מגיע, אנחנו מבקשות שוב מהשוטרים לסגור  את הדלת, הגופה ממש בפתח, ואי אפשר שלא לראות אותה.

הם אומרים שהדלת סגורה, הוא עולה, הכול פתוח, והוא, בשלווה, מתעכב ליד הדלת, בוחן את הגופה ועולה למעלה, כאילו כלום.

הוא היחידי בסביבה שלא מתרגש. אני מצטמררת מהשלווה שלו. לא מצליחה להבין מה היא אומרת, השלווה.

 

אני נסוגה בי לגמרי. לא רוצה לגוון. לא רוצה אקשן. רוצה רק שיגרה פשוטה.

כרי אומרת בתרעומת "מה, כבר אי אפשר סתם חיים משעממים?"

"איפה השעמום איפה?!"

היא תאמץ אחר כך את -"אם יהיה יותר טוב נשתגע".

 

ולמרבה הפלא, בתוך דרמת החיים עכשיו, אני במסע הפרידה מהעולם, אימא שלי גוססת, החיים של הבנים שלי מתהפכים, אחותי עוברת תהפוכות ללא הפסקה, והכול נראה לי הגיוני, והנה, דווקא עכשיו,  זו הפעם הראשונה והיחידה שאני שואלת "למה אני".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

3 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל anatma אלא אם צויין אחרת