00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים האחרונים שלי

על יום הולדת ו"חגיגות" אחרות

ביום שני, ה 18.2, אני חוזרת לירושלים. כרי עוברת לגור עם אימא שלי, אני אגור עם יפתח, רק הוא ואני.

אני מתרגשת מזה. כל כך הרבה זמן לא היינו לבד, אחד עם השני. רק אודי שלי חסר לי.

בעוד יומיים יש לי יומולדת, יום הולדת אחרון. משום מה קשה לי עם זה. המילה "אחרון" מוציאה לי את החשק לחגוג, או שאולי אני חוששת לפתח ציפיות. נראה לי שבכל פורום העצב ישתלט. בראש אני מחליטה לדחות את החגיגות לשנה הבאה.

מי שכן חוגג לי, זה היקום.

 ב19.2, יום לפני, יורד שלג בירושלים. שלג  בירושלים זה תמיד דבר מרגש. נולדתי בשלג.

וביום הולדתי או ליל הולדתי, יש ליקוי ירח מיוחד, כדור הארץ, הירח והשמש על קו אחד.

אז מה אם זה לא אישית לכבודי. עדיין אימצתי את זה כ"חגיגה לכבודי", מסיבת יום ההולדת הפרטית שלי.

אודי חסר לי מאוד בשעות האלו. אודי, כמו עמית אחי, הוא מהאנשים שמאוד מתרגשים ממזג האוויר. צריך להכיר כאלו כדי להבין.

"יו, וואוו, איזה יופי, מדהים, איזו סערה!" בקול גדול, באחת מעשרות הפעמים שהם יצאו לראות את המבול, או לבדוק אם השלג כבר יותר ממילימטר.

 

ביום השלג אני יושבת בסלון, יפתח ישן, כי אין לימודים, קוראת ספר, שותה קפה, שומעת את "כמו צמח בר", שתמיד דיבר אלי, חושבת  על הספר הזה, ("כמו צמח בר"), ואיך הבנתי בגיל חמש עשרה, דרכו, שיש ההבדל גדול בין לאהוב ולהיות נאהב, וגם אם לא ירדתי אז לעומקם של המושגים האלו, הבנתי שלאהוב זה הרבה יותר מרגש, וזה כולל הרבה יותר אברי גוף ורוח, והבנתי גם שיש אנשים שמתוך חשש, או נסיבות אחרות, בדרך כלל לא קלות, מסתפקים בלהיות נאהב.

 

וביום רביעי, ביום ההולדת שלי, יפתח מתקשר מבית הספר, כי הוא לא זכר לומר לי בבוקר מזל טוב ושהוא אוהב אותי.

רגע קטן של חסד.

בסוף השבוע אודי בא, וזו הפעם הראשונה שאנחנו רק שלושתנו. אני מתרגשת מזה, ועושה כל מאמץ שיהיה נעים, מכינה ארוחת ערב, מסדרת את הבית, ומבינה לצערי שזה כבר לא בשבילי. הכוחות שזה דורש ממני, הקניות והשקיות שצריך לסחוב, המדרגות, הבישול, הם מעבר לכוחותיי לחלוטין.

בכלל, בשגרה החדשה הזו, שוב ושוב אני מגלה כמה כל מאמץ לוקח מכוחותיי האחרונים,  ובכל יום באופן קבוע אני אלך לישון לשעה, או ככה אני אומר, בערך בשבע בערב, ולהפתעתי אני אקום מה"שעה" הזו בשש בבוקר, מה שנראה עכשיו, בשעה שאני כותבת, כמו איזו פנטזיה רחוקה ובלתי אפשרית.

 

שבוע חדש, אחרי השלג וההתארגנות הראשונית, ואני מקווה שהימים שיבואו יהיו ימים רגועים, שבהם נשחזר  עד כמה שאפשר את השגרה של אימא ובן, ושל חיים רגילים.  מסתבר שזה ייקח עוד קצת זמן. הדבר הראשון בערך שקורה ביני לבין יפתח, זה שהוא בודק את הגבולות והאפשרויות שלי. קודם הוא  חולה, עם חום גבוה, אני מכינה לו תה כל הזמן,  דואגת, והוא רך מהרגלו, לא מפסיק להודות לי, כמה ימים לאחר שהתאושש מהמחלה הוא בורח לנתניה, בלי סיבה משמעותית, אני אפילו לא זוכרת מה היה התירוץ, הערתי אותו לא טוב או משהו מופרך אחר. ברור לי שהוא בודק אותי. אני לגמרי בתפקיד האימא, שכנראה היה חסר לו כל כך.

כשגם זה יעבור ויירגעו הדברים, יפתח יבשל לנו, הוא בשלן מצוין כשצריך, אני אשב לי בפינת האוכל והוא יבשל, ולאחר מכן נשב לאכול. לא צריך שום דבר יותר מזה כדי להציף  אותי. בדיוק הרגעים האלו של השגרה הברוכה, כמו לראות יחד סרט, כמו שיחה "קטנה" על בית הספר, או כל נושא אחר. בדיוק אותם הרגעים שכל כך הרבה פעמים אנחנו מקבלים כמובנים מאליהם, ובחיים האלו שלי הם רגעים כל כך יקרים.

 

בין לבין הדברים הרגילים, כימו  משפחתי ביום חמישי, שכמו תמיד מתיש, אין לי מושג אם בגלל החומר עצמו או שפשוט השעות בבית החולים הן המעייפות, הרי גם אנשים בריאים לחלוטין, כשהם מבלים שעות בבית חולים הם חוזרים הביתה עייפים. בית חולים נועד כנראה לאנשים מאוד בריאים, מה שלא מפריע לי להתפעל בכל פעם מחדש מ"אשפוז היום", או אגף הכימו, שמצליח למרות כל המוות והמחלות להישאר מקום אופטימי ומלא אור, יחסית.

 

ומעבר למשפחתיות אני מקפידה גם להיות "אני",  לשאוב כוחות לעוד ימים,  לפגוש ולהיות עם חברים. באחת השיחות שלי עם שלומית, אני אומרת לה שנדמה לי שהקרובים אלי, הכי קרובים אלי, היו רוצים שהכול כבר יגמר. כלומר אי אפשר שהכול ייגמר, אלא שאני אמות כבר, והם, בעיקר הבנים שלי ואחותי יוכלו להתחיל ולהתמודד עם מה שבא אחר כך. זה לא מכעיס ולא מעליב ולא מעציב. זה נראה לי כל כך טבעי לאור החששות הגדולים שלהם ממה שמחכה להם בהמשך, שלפעמים זה כבר בלתי נסבל לחיות בתוך החשש הזה. משהו כמו "שיגיע כבר הרע", כי הפחד מהדבר עצמו משתק לא פחות מהדבר עצמו.

וזה לא סותר ולא נוגד את אהבתם הגדולה אליי, או את רצונם שאאריך ימים. זה גם וגם.

 

ובדיוק באותו היום שבה מתקיימת השיחה הזו, כרמי, שבא להיות איתי, שואל אותי אם קבעתי לי "dead line" חדש, מה שמוציא ממני צחוק גדול.

נדמה לי שזו אחת הפעמים היחידות שבהן למשפט הזה יש משמעות לא מושאלת, לא תאריך יעד, לא סיום משימה, אלא בדיוק מה שנאמר.

 

עוד דבר שקורה ביני לביני,  זה הרצון שלי ללכת לישון מחובקת. שמישהו יהיה איתי ויחבק אותי בשעה שאני נרדמת. אחרי שנים שבהם לא רציתי בן זוג,  אלא מקסימום "קשר",  לא רק שהמחשבה שמישהו יירדם לידי לא מרתיעה אותי, אלא שאני מצטערת שאין לי את זה. הצורך הזה מביך אותי בהתחלה, ההזדקקות הזו, אחר כך אני קצת שמחה בה, כי זה עוד משהו שאני מרשה לעצמי לרצות ולהרגיש.

 

אני מוצאת קטע משיר של אלתרמן שמתאר כל כך פשוט ויפה את התחושות שלי, לא רק בעניין החיבוק הזה, אלא בכלל כדרך חיים

 

"הנה העצים במלמול עליהם.

הנה האוויר הסחרחר מגובה,

אינני רוצה                      

לכתוב אליהם.

רוצה בליבם לנגוע."

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

14 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל anatma אלא אם צויין אחרת