00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים האחרונים שלי

רגעים קטנים, אנשים גדולים

                                                                                                                     
 
 אמצע פברואר, 2008

 

אני חוזרת לירושלים, מתוך החלטה מחודשת להמשיך לחיות.  אני מזכירה לעצמי שוב ושוב שאני החלטתי איך לחיות, או בעיקר "לחיות" את החיים האחרונים שלי, מתוך הידיעה שלי שאנחנו יכולים לבחור וככל שיש לנו יותר כוחות כך אפשרויות הבחירה גדולות יותר.

אני חייבת להאמין שיש לי כוחות.

 

אני נזכרת באותה התקופה, משום מה, בספר "זורבה היווני", שקראתי בשביעית, ולא חזרתי לקרוא מאז. כשסיימתי אותו, כמדומני בשיעור תנ"ך, התחלתי לדמוע, וכשנשאלתי מה קרה, אמרתי שסיימתי את הספר. נגמרה החוויה.

 באותם הימים של הבחירה המחודשת בחיים, גם אם זה בתוך הסביבה הכול כך קשה, הזיכרון של זורבה בוחר לחיות בכל חושיו ויכולותיו עולה בי.

אני חייבת להתחבר מחדש גם לשם.

 

 וכך, השבוע ההוא עובר לשם שינוי בצורה סבירה.

אני יוצאת הרבה, פוגשת אנשים.

זה תמיד מקל עלי.

 

בתוך תוכי עוד יש לא מעט עניינים סביב האשמה, וסביב העובדה שאמא שלי תמות משברון לב. ברור לי שאם מישהו יבדוק את התיק הרפואי שלה הוא יגלה שהיא מתה מסרטן ריאות, שזה התירוץ, אבל גם ברור לי שהיא תמות משברון לב, שזו הסיבה.

אני לא מפסיקה לנהל דיאלוג פנימי עם האשמה.

 

בראש אני אומרת לעצמי "אם היה לך ילד חולה, היית רוצה למות לפניו?"

כן, התשובה ברורה.

"האם היית מאשימה אותו?"

ממש לא. אין סיכוי.

"אז למה את אשמה?  זו הבחירה שלה"

ואני לא לגמרי נרגעת. למרות התקופה הלא קלה שלנו ביחד, אני כל כך אוהבת אותה, כל כך מחוברת אליה, מקבלת ממנה כל כך הרבה אהבה, שאין כמעט רגש בקשת הרגשות הקיימים, שלא מעורב בסיפור הזה.

ואני מרגישה שאני עומדת כל הזמן מול גודל האהבה שלה אלי.

זה לא ממש פשוט כשמישהו עומד למות כי הוא אוהב אותך. והיא אומרת במפורש שהיא רוצה למות לפני.

 

באותו השבוע מתרחש אירוע משמח אחד, "חשוב" למדי, בתוך הסיטואציה,  אורית חברה של אחותי משדכת לנו את המנקה שלה, ששמה, למרבה הפליאה הוא "תקווה", ושקט יורד על הבית בעניין הניקיון.

אנחנו חוזרים ואומרים שהנה, סוף סוף יש לנו תקווה.

ממש בית מלא תקווה.

היא עלתה לארץ לפני כחמש שנים, ממולדובה, כשהיא נכנסת היא מחליפה את כובעה רחב השוליים שלה במטפחת עבודה, מכסה את החצאית בסינר מיוחד, נועלת כפכפי עבודה, ומתחילה במשימה. היא כבת 50, אך נראית צעירה מגילה, דתייה, אינטליגנטית מאוד,   קורנת אור, ובעיקר, היא מנקה את הבית כמו מתוך שליחות, או קיום מצווה חשובה.

הבית זורח, ואימא שלי נרגעת. אולי לא הדבר החשוב בעולם, אבל בכל זאת מזל.

ושוב מתחילות ההערות בסגנון "יופי, יהיו חלונות נקיים באירוע"

"יסתובבו פה אנשים, צריך לנקות  אבק"

 

לקראת סוף השבוע יש לנו כימו משותף. היציאה המשפחתית שלנו. תמיד אחי או אחותי לוקחים אותנו, לפעמים שניהם איתנו, והמפגש עצמו עושה לנו טוב.

אני מדברת עם חולה של רופא אחר. אנחנו מחליפות חוויות ורשמים. כשאני מספרת לה שאת הכימו הקודם הפסקתי כי לא אהבתי את המחיקה שלי, היא שואלת איך דר` ח"ן הגיב, וכשאני אומרת לה שהוא כיבד את זה, היא אומרת :

"מוזר, יש לו קצת שם של רופא שמלווה את החולים  שלו עם שקית הכימו עד הקבר"

אני צוחקת. זה הכול בעיני המתבונן, והדרך שלו לפרש את הדברים. ברור לי שזה לא נאמר מאף חולה שלו.

"תראי", אני אומרת לה, "דר` ח"ן הוא כזה אדם, שהחולים שלו מוכנים לעבור עוד כימו ועוד אחד, העיקר שהוא ילווה אותם (או אותנו) לשם".

 

לאחר הכימו, למרות שהימים היו סבירים, יחסית, אני מחליטה לנסוע לשרון, לליאורה. אני נוסעת בתקווה שבימים שלא אהיה, אימא שלי, אחי ואחותי, יבינו שבאמת הגיע הזמן להוספיס, או לפתרון אחר, כי אני לא באמת מסוגלת לטפל בה, והיא לא יכולה להיות לבד. כל זמן שאני שם השאלה לא עולה.

וזה מה שאכן קורה.

היא לבד בסוף השבוע, היא מבינה שאני לא מטפלת בה, אבל יש כבר דברים שהיא לא יכולה לעשות לבד. וגם אני לא ממש יכולה.

 

אחותי מדברת איתי על כך שנתחלף, היא תעבור לגור איתה, ואני אעבור לגור אצלה, עם יפתח. אני מרגישה הקלה גדולה.

משתי הסיבות. אני לא אטפל בה, ואני אהיה עם הבן שלי, לא שממש ברור לי איך אני אטפל בו, אבל זה בודאי יותר קל.

 

כרי ניגשת לבוס שלה, בני סיוון, ואומרת לו שהיא מבקשת להפסיק לעבוד, כי אימא שלי גוססת. היא בוכה, והוא בוכה איתה.

בני מלווה אותה ואותנו מתחילת הסיפור. כמו רוב המשרד שלה, שמתעניין, תומך, ועוזר במה שאפשר.

הוא מאשר לה ומאפשר לה. עוד "חופשה". כמעט כתבתי כמובן, אבל זה הרי לגמרי לא מובן, רק שכשזה קשור בבני, הוא קודם כל בן אדם.

 

מזה שבועות אני מחפשת את הביטוי ההפוך ל"הדג מסריח מהראש".  משהו כזה שגם הוא בא בשליפה, ומובן מיד, ואני לא מוצאת.

מה זה אומר עלינו כחברה. כשמשהו לא הולך אנחנו מיד מוצאים את האשם ויודעים להצביע עליו, אבל כשמשהו ממש מצליח כי האיש מלמעלה הוא הסיבה, אנחנו לא יודעים לפרגן. כן, אנחנו יכולים לומר "הוא משכמו ומעלה", אבל זה לא בדיוק מחבר אותו להצלחה, או לאחריות על הדברים.

אז אין לי ביטוי מסכם כזה. רק הרבה מילים חמות. אני מכירה את הסיפורים של אחותי עליו כבר כמה שנים. אני צופה בו בעצמי מהצד.  הוא איש מיוחד  בעיני. הוא מסודר כלכלית, אבל לא מפגין את זה,  יש בו משהו מאוד צנוע, הוא מתחבר בקלות לאנשים, אני יודעת שהוא יכול להיות קשה למדי כשהוא בוחר, וטוב לב באופן מיוחד כשהוא בוחר. הוא יכול להתווכח על "קטנות" כשצריך, ולהיות נדיב כשהוא מחליט. ובעיקר, הוא נותן  את ההרגשה שהוא שם בשבילך כשבאמת צריך, וכשמגיע הרגע, וצריך,  אתה מבין שיש כיסוי להרגשה. הוא באמת שם איתך.

והכול, לגמרי, מתוך בחירה. לא מחולשה, לא כי הוא לא יודע להגיד "לא", לא כדי להוכיח משהו למישהו. הכול בשקט, בצנעה.

 כי הוא בן אדם. כי הוא נשמה.

בחברה שלו עובדים לא מעט אנשים, וכמו בכל מקום עבודה, יש שם הכול. כל המגוון הקיים במקום בו עובדים ביחד הרבה אנשים.

אבל כשצריך, כולם מתגייסים. סיימון המנכ"ל, וכל הצוות, וכל העניינים הפרטיים מונחים לרגע בצד, ומתעסקים בדברים החשובים.

יש בו משהו שרותם את כולם לדברים שלו, שחשובים בעיניו, מתוך כבוד והערכה אליו, ואיזשהו רצון להחזיר.

כך גם עם אחותי. כשאושפזתי ב"מאיר", אחותי הייתה איתי כל הזמן. העבודה נדחתה, למרות שהיה ברור שהיא מאוד חסרה שם. כשהיה ספק אם אני אצליח לעבור ל"הדסה", הוא אמר לה ישר "אם זה עניין של כסף תודיעי לי".

כשהיא רוצה לטפל, להיות ולהיפרד מאימא שלי, הוא כולו איתה בתוך זה, למרות תקופת הלחץ הגדול בעבודה. כתבתי כבר, הוא ממש איתך כשצריך.

וגם בהמשך הוא יהיה, כשהיא תטפל בי. הוא משחרר אותה  מהעבודה ומשאיר לה את הביטחון  והשקט ללוות אותנו, את אימא שלי ואותי.

לא בכל יום פוגשים אנשים כאלו.

 

וכך סוכם שאני אחזור לירושלים, ואגור אצל אחותי, בשעה שהיא תגור ותטפל באימא שלי.

 

אז הנה, לא הרבה זמן אחרי השקיעה הקצרה ב"בור", ולמרות שהימים לא קלים, אני מרגישה שוב ברת מזל, שממש זכיתי שבתוך העולם שלי, גם אם לא באופן ישיר תמיד, וגם אם לא רק בדברים הרי גורל, מעבר למשפחה שלי והחברים שלי, יש לא מעט אנשים כמו  בני, דר` ח"ן, תקווה, ועוד,  שעוזרים והופכים את הימים שלי לקלים יותר ומאפשרים לי באמת "לחיות" את החיים האחרונים שלי. יש משהו שמעורר כבוד גדול בעיני, באנשים שמתוך בחירה, ולמרות הקושי הקיים הרבה פעמים במצבים אלו, נרתמים ולא נרתעים, ומלווים אותי בדרך הקשה.

אנשים שכשהם מסתכלים במראה הם רואים נפש גדולה ונדיבה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

9 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל anatma אלא אם צויין אחרת