00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים האחרונים שלי

ההישרדות הפרטית שלי

l

                                            תחילת פברואר, 2008

 

חייבת, חייבת לצאת מהמיטה.  אני עדיין אצל ליאורה,  מבוהלת מזה שאני אשאר לי שקועה בבור, מגייסת את החברים הקרובים שלי לעזרה.

למזלי, אני במקום שלא מתבייש לבקש עזרה. הקושי לבקש עזרה נראה לי כחולשה הרבה יותר גדולה, מאשר לבקש אותה. למה כל כך מסובך לנו לקבל, כאילו החולשות שלנו זה פשע. הרי ברור שאנחנו לא מושלמים. ומה נורא בכך שמישהו יראה את זה. במובן מסוים, בעיני, החיבור שלנו עם אנשים הוא הרבה פעמים דרך החולשות שלנו, הכאבים שלנו, הפצעים  שלנו, הפחדים שלנו. יש שיר של יהודה עמיחי, שחבר שלח לי באותה התקופה:

 

 אֲנָשִׁים מִשְׁתַּמְּשִׁים זֶה בַּזֶּה
כְּמַרְפֵּא לִכְאֵבָם. אֶחָד אֶת
הַשֵּׁנִי
שָׂמִים עַל הַפְּצָעִים הַקִּיּוּמִיִּים שֶׁלָּהֶם
,
עַל הָעַיִן, עַל הָעֶרְוָה, עַל הַפֶּה וְעַל הַיָּד הַפְּתוּחָה.
תּוֹפְסִים זֶה אֶת זֶה וְלא רוֹצִים לְהָנִיחַ

 

אני לא ממש יודעת על "ולא רוצים להניח", כי אני מרגישה כמעט תמיד מהמניחים, אבל אני מרגישה שאני מרפא לאחרים, ואחרים מרפא לי. ובאמת בסוף השבוע הזה באים החברים היותר קרובים אלי, מוציאים אותי ל"משרד" בים, יושבים איתי, נותנים לי להוציא עוד ועוד, עד הרגע שבו אני מתחילה להימאס על עצמי. זה בדרך כלל רגע לא קל, כשאני רואה את עצמי מהצד, מייללת בלי הפסקה, חוזרת על עצמי, נטולת הומור, ושקועה רק בעצמי, מצד שני זה גם הזמן שבו אני יודעת שההתקפה הגדולה נגמרה, כי בכל זאת אני רואה את עצמי מהצד ואני כבר לא לגמרי בתוך זה.

 

אני מבטיחה לעצמי להלחם על החלק החי, גם אם יהיה קשה יותר מאשר קודם.

 

יום לאחר מכן, עדיין בשרון, מחכים לי עוד ענייני מנהלה. איכשהו הדברים האלו אף פעם לא נגמרים. אני מסתובבת בנתניה, פוגשת איש דתי מאוד, שמכיר את סיפור גרושיי. אנחנו מדברים קצת ואז הוא אומר לי: "ענת, עם יד על הלב,  לו יכולת לחזור אחורה, להישאר נשואה ולדעת שכל זה נמנע, היית חוזרת לשם?"

"השתגעת?!" אני עונה לו ללא מחשבה שנייה  "הייתי מתה מזמן!"

רגע של שתיקה, שנינו מעכלים את התשובה...

ואז אומר לי האיש הכול כך מאמין הזה: "את יודעת, אני מבין אותך, כי ככה זה מוות של הגוף, ושם זה היה המוות של הנשמה".

 

אני עוד אסתובב עם התשובה שלי הרבה זמן,  כי במחשבה שנייה, שלישית ורביעית, מעורבים בסיפור הזה הבנים שלי, ואולי כול מחיר שווה בשביל להיות איתם עוד קצת. רק שאני מרגישה שאם בכל זאת הייתי עדיין נשואה, והייתי בתקופה ההיא, כמה שנים אחורה, המוות שלי היה נראה אחרת לגמרי. למעשה אני משוכנעת שאם הייתי הולכת למות לפני כמה שנים, כול הפרידה שלי הייתה מלווה בתחושת פספוס, החמצה, כלא, חוסר מימוש עצמי ועוד.

אולי הייתי נכנסת למיטה ולא יוצאת ממנה, במקום לחפש עוד נגיסה מהחיים.

 

משם אני נוסעת לעורך הדין שהכין לי את הצוואה. אני רוצה לשנות אותה. אני חוששת שהכסף יעבור ישירות לילדי, והם יצטרכו להגן עליו מפני אביהם.

יותר מכל אני רוצה שהם יהיו בטוחים, ויוכלו להתחיל את חייהם כבוגרים עם משהו.

אני מגיעה לאזור כשעתיים לפני הפגישה, ששלומית באה איתי אליה.

 

אני מעבירה את הזמן ברחוב מוזנח למדי במתחם הבורסה ברמת גן, יושבת בבית קפה משפחתי, תוך דקות אני מרגישה הכי במקום שאפשר. אחד המלצרים הוא בחור אחר, מה שאנחנו נוהגים לרוב לכנות "מפגר", הוא כנראה בנם של בעלי המקום. אני מסתכלת כהרגלי על הדינאמיקה המשפחתית וזה נראה שכמו שהם מקבלים אותו,  בחום ואהבה, ככה כל הלקוחות מתייחסים אליו. בהמון כבוד וקבלה. הוא גם ממש לא מפגר בשרות, הוא נותן שרות מצוין. משהו בסיפור הזה כל כך מחמם לי את הלב.

מול בית הקפה, ברחוב שכל בנייניו ישנים ומוזנחים, יש בניין מודרני אחד. גבוה, עם מראות אופנתיות כחלונות. זה הבניין המכוער ביותר ברחוב.

עם כל ההתיימרות שלו, כל מה שרואים בו, בגלל המראות, זה את ההזנחה של הסביבה, את הבניינים  הנוטים ליפול.

אני חושבת על הבניין, ועל המשפחה. אולי הכול זה רק "ראי". הבניין והסביבה, המשפחה והבן הקצת אחר.

 

כשמגיע הזמן שלומית מגיעה ואנחנו נכנסות לעורך הדין. הוא שומע את הבקשה שלי, שהכסף יועבר לאחותי ולא לילדי, ומזדעזע מיד. הוא לא מכיר את אחותי, מי יודע מה יכול לקרות, בחיים הכל יכול לקרות, מה ירגישו ילדי כשיראו ויבינו שלהם לא השארתי דבר,  והוא לא מוכן לשנות בשום פנים ואופן את הצוואה. הוא רוצה לשמור על ילדי, הוא לא מחפש עבודה, ולא מחפש  פרנסה, הוא מדבר על קוים אדומים מוסריים, וחושב שכל מצב שבו הכסף לא יגיע ישירות לילדי יפגע בהם, ובלי שזה ממש נאמר במפורש, הוא מדבר גם ואולי בעיקר על פגיעה רגשית. אני  מרגישה שהוא לא מבין באיזו חרדה אני חיה בעניין.

אם ארצה לשנות את הצוואה אצטרך ללכת לעורך דין אחר, כמו שהוא אמר.

אני יוצאת ממנו די  מבולבלת. למי יש כוח עכשיו להלחם גם על זה. ומי ישמור  על ילדי.

 

ייקח עוד כמה ימים, עד שאני אבין במה זכיתי. האיש הזה, רפי שמו, מוותר על כסף ועבודה, ואפילו לא מוכן לעשות אותה רק כי הוא עורך הדין שלי, מוכן ממש להלחם בי  לטובת ילדי. ומי שמוכן כך להלחם בי לטובתם, ישמור עליהם מכל כשיגיע הזמן.

 

אני חוזרת לליאורה, אחרי יום מלא עשייה , אבל בעיקר התבוננות, מחשבות ורגשות, לא יום קל,  אבל יצאתי מהמיטה!

 

 

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

28 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל anatma אלא אם צויין אחרת