00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים האחרונים שלי

הפרק על הרחמים העצמיים

                                                                                                                                                                      סוף ינואר, 2008

 

אני מרגישה שאני שוקעת בתוך הבור. בור הפער. בבור יש ייאוש גדול על אימא שלי עצמה, אבל גם על הקשר הקשה שלי איתה, שהיה כל כך אחר לפני שחליתי.

 ועל הפער בין איפה שאני רוצה להיות, ואיפה שאני נמצאת.

ההרגשה שהפכתי למיותרת לגמרי מצד אחד, אין לי יותר "תפקידים" בחיים, בקושי "להיות", אבל יחד עם זה הרגשה שזה מלווה בכעס מהסובבים אותי, שכן היו רוצים שאני אמצא דרך לתפקד.

ואני רק רוצה שירצו אותי.

אלו גם הרגעים שהתחלתי להבין למה חלק מהאנשים פשוט נכנסים למיטה.

כדי שיניחו להם.

 

אני מנסה להביא קצת תועלת. לצאת מהבור. הבטחתי ליפתח שאבוא לבשל לו. הרגעים האלו שהוא חוזר מבית הספר ומחכה לו ארוחה חמה  תמיד משמחים אותו כל כך. גם פה הכל התהפך, היו ימים שהאוכל שלי היה כל כך מובן מאליו, וללכת למסעדה היה משהו נחשב.  בימים אלו אוכל קנוי או מסעדה הם כלום, לעומת ארוחה שאימא בישלה.

אני מגיעה לדירה של אחותי, ומתחילה להתארגן. מה שפעם עשיתי בעשר דקות עבודה, ייקח לי עכשיו שעה מעייפת וארוכה. כדי לא להתעייף אני מכינה לי על השולחן את רוב המצרכים, ומקלפת בישיבה המון ירקות, כך שכשאקום, הכל כבר יהיה מוכן. אני חושבת על ההנאה שלו כשהוא יבוא, והיא נותנת לי כוח להמשיך. משסיימתי את ההכנה, ומגיע הרגע שצריך לשים סיר עם מעט שמן על הגז, אני לא מצליחה לפתוח את בקבוק השמן. בקבוק עם הברגה. אני מנסה שוב ושוב, מנסה עם מגבת, מחפשת פלייר, ולא מצליחה. הולכת לשכנים, הם לא נמצאים. ככה, אולי רבע שעה. אני מרגישה כל כך מובסת, כל כך חסרת תועלת. בקבוק שמן אחד מכריע אותי. אני יושבת ובוכה. אני כמעט מתחננת לבקבוק שיפתח. בסוף הוא מתרצה,  ונטולת כוחות לחלוטין אני מצליחה לבשל. האושר שלו בצהריים שווה כמובן הכול. אנחנו יושבים לאכול ביחד, מדברים, שיחת חולין, ואלו בדיוק הרגעים שתמיד הכי מציפים אותי באושר, מין אשליה של שגרה טובה. רק שהטלטלות מהתבוסה לשמחה הן הרבה מעבר לכוחותיי.

 

מאמץ נוסף שאני עושה לטובתי, כדי לא להיכנס למיטה, הוא ליצור קשר עם אריאל הירשפלד, המורה שלי לספרות לפני כמעט שלושים שנה. באותה התקופה, מספר אנשים שאין קשר ביניהם, שאלו אותי אם התקשרתי אליו. שאלה קצת תמוהה, לאור העובדה שאין לי איתו קשר מאז.  אבל הוא זכור לי כמורה מופלא, וכדעתן גדול. הוא הזיכרון המשמעותי ביותר שיש לי מהתיכון, מלבד המרידות, החיכוכים, והציפייה שהדבר הזה כבר ייגמר. מלבד שיעורי הספרות שלו, שלמרבה הפלא אני זוכרת הרבה מהם. את קפקא, את יונה וולך ואת "יונתן" שלה, שמלווה אותי מאז, את נתן זך, דן פגיס, זלדה, וכמובן את "נרקיס וגולדמונד", שכדי שנכנס קצת לאוירת ימי הביניים הוא הביא לנו לשיעור את "כארמינה בוראנה" ואת ספר הציורים של דירר.

וכך, במבוכה רבה ובתקווה שהוא יזכור אותי, אני מתקשרת אליו. אין לי מושג מה אני רוצה ממנו ולמה, אבל כמו שכבר כתבתי, אני לא מתווכחת עם הרצונות שלי בתקופה הזאת, גם אם אני לא מבינה אותם.

לשמחתי הגדולה הוא זוכר אותי,  נפגש איתי לקפה, וגורם לי להנאה רבה. השיחה קולחת ונינוחה, וכמובן מעניינת.  אלו ימים שיש לי מעט מאוד "תחנות דלק",  מקורות לשאוב אנרגיה, וכשאנחנו נפרדים אני מרגישה ששוב זכיתי ברגע קטן של חסד.

 

באחד הימים, אמא שלי מחליטה לנקות את הבית. אין לי מושג למה הניקיון הפך לכזה נושא,  או סמל בתוך המאבק שלנו. היא מודיעה לי שהיא תתחיל לנקות, אחותי כנראה תבוא, ושתינו, אחותי ואני נתמלא אשמה ונחליף אותה בניקיון. אני שוב אומרת לה שצריך להשקיע את האנרגיה הזאת בלמצוא מנקה. רק שהיא נחושה.אני אומרת לה שוב שהבית נראה סביר, ושאני לא אשתף פעולה, למעשה הכול נקי ומסודר, אבל היא בשלה. היא מתחילה לנקות, אחותי באה רק לשתי דקות, כך שממנה לא תבוא הישועה, ואימא שלי מצפה שאני אתחיל לנקות.

"מה כבר אני מבקשת ממך, שתביאי לי את דלי המים מלא ותעבירי מחדר לחדר?"

אני אומרת שוב ושוב שאין סיכוי שאני ארים דלי מלא מים בלי להיכנס אחר כך למיטה מרוסקת, והיא בשלה.

אני כמובן מבינה שהיא מתנהגת יותר ויותר כאילו אני בריאה. איזו מחשבה כזו שאם אני אחליט לתפקד, וממש ארצה, הכול יסתדר.

כול סירוב שלי מתקבל לא כאילו אני לא רוצה לעזור, אלא כאילו אני לא רוצה להחלים.

הפעם, לשם שינוי, כי גם לה אין כוחות, היא מוותרת על המשך הניקיון.

 

למחרת, בשלג, אנחנו נוסעות ליום הכימו שלנו. אלו הימים היותר קלים בחיינו. יציאה משפחתית ממש. דר` ח"ן ואני מדברים. הוא אומר לי שוב, כמו בפעמים הקודמות, שהוא מקווה שברור לכולם שאני לא יכולה לטפל בה, כי הכוחות שלי יגמרו. ברור לי שזה לא ברור לאף אחד, כי אני לא באמת מטפלת בה, אני רק גרה איתה, מה שללא ספק מתיש אותי גם כך. אבל שוב אני מודה לו בלב, ולמרבה הפלא אני ממש צריכה את האישור שלו שאני לא מסוגלת לטפל בה. הוא בעצם כמעט היחידי בעולם שלא נופל למלכודת המראה שלי, והאישור שלו מוריד ממני קצת אשמה. אפילו האונקולוג שלי חושב שאין לי מספיק כוחות לטפל בה, אז אולי אני לא כל כך נוראית.

משם אנחנו עוברים לדבר על אימא שלי, והוא אומר שנראה לו שהכימו לא ממש עוזר לה, ואולי כדאי להתחיל לחשוב על הוספיס. כלומר- תתכוננו לסוף.

 

אחרי הכימו אני מחליטה לנסוע או לברוח לליאורה. בדרך אני אפגוש חבר לקפה בתל אביב.

אני מצפה מאוד לפגישה, עוד ניסיון לא לשקוע, ומקווה שהמפגש יוציא אותי קצת מתוך המרה השחורה.

באיש הזה יש הרבה דברים שאני אוהבת, הוא אינטליגנט, יש בו תוגה ירושלמית,  הוא אוהב את יהודה עמיחי,  קל לי לדבר איתו,  הוא מעניין, ובכל זאת. השיחה זורמת ונעימה, ואני משתתפת בה לגמרי, מקשיבה ומדברת, אבל מרגישה שאני חייבת ללכת משם. כול מה שאני רוצה באותו הזמן זו קונכייה מחבקת, שאני אוכל לבכות לתוכה. במקום לצאת מהבור אני שוקעת שוב.

אני נפרדת ממנו, במצב רוח די מדוכדך, ובדרך לליאורה, ברכבת, אני נכנסת לקניון עזריאלי, ותוך דקות ספורות יוצאת משם עם שמלה צמודה עם מחשוף, משהו שלא היה לי מעולם.

אני מרגישה לרגע הנאה גדולה מהשינוי ומזה שאני מרשה לעצמי, ומקווה שההנאה תמשך , למרות הדכדוך, אבל כמו שאני עולה לרכבת, אני מתחילה לבכות בלי מעצור. אני אפילו לא יודעת על מה אני בוכה, לא שחסרות לי סיבות בימים אלו, אבל אני לא מצליחה לדבר עם עצמי, רק להוציא.

כשאני מגיעה לליאורה, אני מעירה אותה, ומייללת לה על המצב, בעיקר על המאבקים עם אימא שלי, וכשאני נרגעת, שוב עם אותן טלטלות, אני מראה לה באושר את השמלה.

 

למחרת, במקום ליהנות מזה שאני אצלה, ובמקום להתאוורר, אני מבלה לראשונה  בחיי האחרונים את כל היום במיטה, מצטערת בפעם הראשונה שלא לקחתי את האבקה אז.

והנה אני, שכל כך שונאת רחמים עצמיים, מוצאת את עצמי שקועה בהם עד צוואר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

22 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל anatma אלא אם צויין אחרת