00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים האחרונים שלי

ההוספיס הפרטי שלנו

החיים בהוספיס הפרטי שלנו נכנסים למעין שיגרה. אמא ובת חולות בסרטן ריאות במצב מתקדם מנסות לנהל מה שנקרא חיים.

כל האמיתות והמסקנות שהגעתי אליהם בתחילת מסע הפרידה עומדים עכשיו לבדיקה. במקרה שלה אני מגלה לצערי שדי צדקתי. אנחנו לא ממש משתנים אל מול המוות, רק הופכים למרוכזים יותר. מה שאנחנו, אבל חזק יותר וברור יותר. וגם עניין ה"תינוקיות" שלנו, או המרכזיות שלנו מתברר כנכון.

אנחנו, העומדים בפני המוות הקרוב, הופכים לראשוניים, ורק אחרי כן קיים שאר העולם. הרצונות שלנו, ההעדפות שלנו, הסיפוקים שלנו, התלונות שלנו, הנוחיות שלנו, האהבות שלנו, ועוד הרבה דברים, שמה שמחבר ביניהם זו המילה "שלנו".

 

ואמא שלי שוקעת בעצמה. המשמעות של זה היא שעניין הפספוס וההחמצה עולים, והחיים שלה, שהיא לא הייתה ממש מרוצה מהם, והמרירות שלה.

כל מה שאני מפחדת ממנו. ה"ראי" של הפחדים שלי, כולם. היא לא יוצאת מהבית מלבד לכימו, היא פחות ופחות בקשר עם אנשים, מסתגרת בעצמה, עסוקה במחלה, שמכרסמת בה בקצב מהיר למדי.

מזל שמעט הומור נשאר.

 

ועכשיו אין יותר מטפל ומטופל. אולי אפילו, כי מצבה גרוע משלי, היא מצפה שאני אקח עלי את האחריות לבית, כמו שהיא עשתה קודם. שאני אחזיר לה, עכשיו תורי. היא מתנהגת קצת כאילו המחלה שלי "בוטלה".

למזלנו, ואולי בעיקר למזלי, כי היא הייתה ממשיכה להתעקש, אחותי ואחי לא מוותרים לה. לא בכול דבר, כי אי אפשר לכפות את עצמך, אבל בעניין הקניות ובעיקר בנוכחות שלהם בחיינו.

 

מצאנו עוד עוזרת חד פעמית, באה כמו רוח סערה, ניקתה את הבית, השאירה עדויות לסערה שהייתה, כד שבור, שלושה עציצים שבורים, ממש הוריקן, לקחה את שלה והלכה. אני מתחילה להיבהל ממש בעניין העזרה, כי אמא שלי נאחזת ברעיון ה"מנקים לבד", ומסתדרים לבד.

בכלל, הראש המורם של אימא שלי קצת מבהיל אותי. היא די מסרבת לקבל עזרה, ובהתחלה המון אנרגיות הולכות על זה. קניות, אוכל, כביסה, ניקיון. דברים שמובנים מאליו לכל אדם בריא ומסובכים מאליהם לכול אדם חולה.

 

הקשר עם יפתח, גם הוא הופך למסובך. הוא חי אצל אחותי, והחיים שלהם נכנסים לשגרה, שאין לי ממש חלק בה. הם יוצרים להם עולם משלהם, שפה משלהם, מקום שהוא רק שלהם.

אני סוג של אורח. אני מרגישה שהוא מנסה בהתחלה לבנות עולם שכבר אין לי חלק בו, מעין הכנה לעתיד.

אני קובעת איתו בבית קפה, לא רחוק מהבית של אחותי, ולא מצליחה לדבר איתו. כל מה שאני אומרת מכעיס אותו. כל שאלה, כל אמירה. אני לא מצליחה אפילו לברר על מה הוא כועס כל כך. נדמה לי שגם הוא לא יודע. אני יודעת שהמעבר לאחותי היה הקלה בשבילו, כן דיברנו על זה. אולי הכעס הוא על הכל, על סיפור חייו.

בשלב מסוים הוא  קם באמצע השיחה, אומר לי משהו מעליב, והולך.

אני נשארת עם העלבון שלי, ותסכול גדול.

אחר כך הוא יתקשר אלי שאבוא להכין לו אוכל, לרגע אני מסרבת, מהמקום הילדותי, אבל די מהר אוספת את עצמי והולכת לבשל לו אצל אחותי. האווירה נעימה, ולרגע כשקר לי הוא אומר "אני אביא לך תנור, יש לנו שני תנורים". משפט פשוט לכאורה, רק שה"שלנו" לופת אותי בגרון בחוזקה. מצד אחד אני שמחה,  יש כבר "שלנו", שלו ושלה, מצד שני, אני לא שם.

לא פשוט לי להיות אימא בימים אלו, אבל הרבה יותר קשה לא להיות. ממש צובט בלב לוותר. כואב פיזית.

באחד הימים הבאים אחותי תתלונן בפני עליו. אני יודעת שהיא משלמת מחיר עצום עקב כל השינויים, ואני מוקירה לה המון תודה. אני גם יודעת כמה גדולה האהבה שלה את שני בניי.  אבל ישבתי שם וחשבתי שזהו, יותר אף אחד בעולם לא יאהב את הילדים שלי כמו שאני אוהבת אותם, אלא אם כן הם באמת ירוויחו אהבה טובה, אבל גם לשם הדרך לא ממש פשוטה.

וביני לביני קורה "אירוע". אחרי חמישה חודשים אני מקבלת מחזור.  אני מספרת על זה לממש מעט אנשים, כעל אירוע מבשר רע. זה עושה לי מצב רוח ממש רע. מעט האנשים שאני מספרת להם על זה מגיבים באותה הצורה "איזה יופי, אז הכול עובד כמו שצריך". ואני מסבירה שזה אומר שהשפעת הכימו עברה, והגוף חזר לייצר תאים. ואם אני כבר מייצרת משהו, אלו יהיו תאי המוות שלי שיגדלו יותר מכולם. וכך סמל הנשיות והפריון הוא למעשה סמל ההתכלות והמוות שלי. כשהגוף שלי במצבו הטבעי עכשיו, הוא מחסל את עצמו.

ובתוך הימים האלו, שבמבט לאחור הם הקשים ביותר במסע הפרידה שלי, אני מנסה גם לשמור על קשר עם העולם החיצון, שכל כך חשוב לי. כמו שנעמה אומרת לי כל הזמן "תמשיכי לחיות, אני לא אתן לך לשקוע".  אני חושבת שזה מה שעזר לי לשרוד את הימים ההם, ולא להפוך לצל מיואש במיטה. הטלפונים, החברים שבאים, הדברים הקטנים שיש לחכות להם.

 

 

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

11 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל anatma אלא אם צויין אחרת