00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים האחרונים שלי

אבא ואני, בין זיכרון ותקווה

 

אמא שלי משתחררת מבית החולים. היא עוברת לטיפולו של דר` ח"ן,  מקבלת הקרנות ומפסיקה לסבול מכאבים באגן. לאחר מכן נלך יחד לשיחה אצלו, בה הוא יציע לה טיפול כימותרפי  קצר, שאין לו כמעט תופעות לוואי. היא תסכים ישר,  בעיקר מתוך מחשבה שזה ימנע ממנה סבל. הוא מציע את הטיפול גם לי. הטיפול אורך כעשר דקות, מלבד זמן ההמתנה, ובאמת אין לו כמעט תופעות לוואי. מכיוון שברור לי שאני אתלווה אליה בכל יום חמישי לטיפול שלה, אני לא מוצאת שום סיבה לסרב. ממילא אהיה שם,  בין לבין מתוך  שיחות שונות עם דר` ח"ן,  ברור לנו שגם הטיפולים לא יועילו לה במיוחד, אולי יאריכו במעט את חייה, ובעיקר יוציאו אותה מהבית והיא תהיה במעקב כלשהו.

 אז אנחנו נתחיל בהמשך לקבל טיפול משפחתי בנבלבין. מוצע לי לקבל את הטיפול בשילוב עם ציספלאטין, החומר שקיבלתי בהתחלה, אני מסרבת, ובתיק שלי נכתב  "מסרבת לציספלאטין". בוקר אחד שואל אותי אונקולוג תורן, לפני הזמנת החומר מהמעבדה, אם אני יודעת מה המשמעות של זה.
"כן", אני אומרת לו, "אני אסבול פחות ואחיה פחות".
"סיכמת את זה לא רע", הוא עונה.
 
יום לאחר שאימי משתחררת מבית החולים, מתקיימת גם האזכרה  של אבי. עשר שנים. זה תמיד בפורום משפחתי מצומצם.

אימי קנתה את חלקת הקבר לידו. עשר שנים שאנחנו יודעים שזה הקבר שלה, עמוס צמחייה, אבל הוא שם וזהו. האזכרה הזו תהיה אחרת. אנחנו כמעט ולא מדברים על זה, אבל זו הפעם האחרונה שנהיה בפורום כזה. בשנה הבאה חלקת הקבר  שלה תהיה כבר עם מצבה, ואני לא אהיה.

משפחה בהכחדה.

 וכך, ביום שישי בצהריים, אנחנו עולים לקבר. למרבה התדהמה, הצמחים אינם. הקבר מוכן לחפירה. כל הצמחייה הפראית נעלמה.
אנחנו עורכים טקס קצר, זוכרים את אבי, בעיקר בוהים בקבר שלה.
מעניין איך מרגיש אדם שהתבשר לאחרונה שהוא עומד למות, כשהוא עומד מעל קיברו, ויודע כמה זמנו קצוב.

אולי טוב שהחלק הזה נחסך ממני.

בדרך החוצה, כרגיל, אני מסתכלת על הקברים. תמיד מפליא אותי שלא חשוב מה היינו בחיינו, ומה עשינו, ואת מי אהבנו 50 שנה, על הקבר שלנו יהיה כתוב מתי נולדנו, מתי מתנו, ומי היו הורינו.

תאריכים והמטען הגנטי שלנו. זה מה שבסופו של דבר חשוב.

ואולי זה נכון. כשאני חושבת עכשיו על המצבה שלי, לא ממש חשוב מה יהיה כתוב עליה, ואולי אני בעצם רק מטען גנטי, כזה או אחר, לפחות הגוף שלי, כי בעצם זה מה שנטמן שם באדמה.

זו הרי ההיסטוריה של המתים, לא ההיסטוריה של החיים. את אבי נזכור תמיד דרך ארון מיוחד שהוא קנה, את אימי, כנראה בזכות ההומור, ועוד כמה תכונות בלתי חומריות, שלהן  אי אפשר להכין שום מצבה.

 לאיש מאיתנו אין אשליה שהיא תישאר בחיים. השאלה כלל לא עולה, ובניגוד אלי היא לא זוכה לתגובות מזדעזעות כשהיא אומרת שהיא תמות בקרוב.
או להטפות מוסר. או להסברים על התקווה.
 את עניין ה"תקווה", אני פוגשת מהתחלה, מרגע הידיעה על מותי, ולאורך כל מסע הפרידה. אבל אני אכתוב עליו מהסוף, מאיזה רגע נוסף ומשמעותי של הבנה.
כחודשיים לאחר האזכרה של אבי, אחותי מסדרת לי פגישה עם איש טיפול, פגישה חד פעמית להתייעצות ממוקדת. אני הולכת בחוסר רצון בולט, לא ממש אוהבת שקובעים לי פגישות.
האיש הוא פסיכולוג, והוא עובד עם אנשים במצבי.

אני אומרת לו שאני הולכת למות, ומיד ברור לי שהוא נופל למלכודת המראה שלי. יש פער עצום עדיין, בין איך שאני נראית ונשמעת, למה שאני אומרת.

אנחנו מדברים על שלל נושאים, אבל חוזרים שוב ושוב לעניין התקווה.

משהו בי ממש מקומם אותו.

 אני יוצאת מהפגישה עם רשימת משפטים, שרובם נאמרו בכעס:

"אפילו רופאים מומחים, כשהם במצבך הם נאחזים בתקווה"

זה לא בסדר לחיות בלי תקווה!"

"זה לא מאפשר לסביבה להתמודד!"

"פעם לא הייתה תרופה לסרטן אשכים, והנה היום הרוב מחלימים"

"מה את יודעת מה יקרה תוך שנתיים שלוש!"

"כל החיים שלך היו נראים אחרת אם היית מאמינה"

"תקווה נותנת הרבה כוח"

 אני מאמינה גדולה בתקווה. אחרת, שום דבר לא היה גורם לי להיפרד כמו שאני נפרדת. לרצות דברים, לממש דברים, לגעת עוד רגע, לצחוק, לאהוב.

ושום דבר מלבד תקווה להמשך כלשהו, לא היה מאפשר לי כזו השלמה.

אני גם יודעת, ממש מהתחלה, שזה הפחד של מי שעומד מולי, לחיות בלי תקווה. זה לא בשבילי, זה כדי להקל על הקבלה.

 אבל אני מתה מפחד מאשליות. 

ברשימת הפחדים שלי יש חלוקה לפחדים פיזיים, ולפחדים רגשיים.

אני מפחדת מכאבים פיזיים,

אני מפחדת מתלות

אני מפחדת מאובדן שליטה.

 אני מפחדת מהאשליה

יש לי פחד מוות מהדיכאון

ואני מפחדת מרגע ההתפכחות

 ברמת הידיעה, זה ודאי שאמות בקרוב. אני יכולה להתפתות ולהאמין, כמו עשרות אלפי האנשים לפני,  שאני אהיה הראשונה שאצא מזה.

אני מוותרת.

מהמוות עצמו אני הרי לא מפחדת, אז בשביל מה להיאבק בו.

ולא רק שאני לא מפחדת מהמוות, אני יודעת שלולא הייתי מתה מסרטן ריאות, הייתי מתה עכשיו בדרך אחרת, כי סיימתי את המסע, או שאני לקראת סופו.

 אני יוצאת מהפגישה עם איש הטיפול, מדברת איתו בראש שלי.

"איזה שנתיים שלוש, מה שנתיים שלוש, הלוואי ותהיה לי עוד חצי שנה טובה, זה כבר יהיה סוג של נס, וכן הדבר הכי חשוב שחולי סרטן במצבי יכולים להרוויח, זה זמן. כי באמת אולי פעם זה עוד יקרה, ותימצא תרופה. אבל אין לי לא שנתיים ולא שלוש"

"מה כבר הייתי עושה אחרת עם תקווה? יושבת יותר בבתי קפה? מבלה יותר עם הקרובים לי? עוד כימו, שממילא אני עושה באותה התקופה, שוב? או ההיפך, שאני אתנהג כאילו זה לא הסוף, אולי אני אתחיל בכלל לחפש עבודה?"

"בכלל, אפשר להיות יותר חיה ממה שאני עכשיו?"

"אז מה אני אמורה לעשות לדעתו? לרוץ מרב לרב? לחפש טיפולים אלטרנטיביים, שלא עזרו לאיש מקודמי?"

 כשהשיחה שוקעת בתוכי, אני נזכרת באבא שלי.

אולי, אולי ההתנגדות הגדולה שלי היא משם

 אבא שלי שרד באושוויץ  חודשים ארוכים יחסית. הוא כמעט ולא שיתף עד סוף ימיו. בסוף יצאו מעט סיפורים. זה היה אחד מהם.

 "פעם בכמה שבועות, במסדר הבוקר, "הם"  היו מודיעים לנו שבעוד כמה ימים נשוחרר. יעבירו אותנו לשוויץ, כחלק מעסקת חילופי שבויים, בה ישחררו חיילים גרמנים,

ביום הזה עבודות הפרך התנהלו בקצב אחר.

בערב, "הם" היו צוחקים.
"מי בכלל ירצה אתכם"

בבקרים שלמחרת, הכי הרבה אנשים נמצאו מתים, בכל פעם מחדש"

 זה גם מה שקרה לו כשהוא חלה. הרבה תקווה להחלמה, וייאוש גדול ברגע ההכרה.

 זה הרגע שאני כל כך מפחדת ממנו, רגע  ההכרה, רגע הנפילה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

10 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל anatma אלא אם צויין אחרת