00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

קלולס בפריז

ולפעמים, ההדחקה נגמרת

 
ככה לפתע השתבשו לי התכניות. אני תכננתי להמשיך לגלוש על כנפי הפנטזיה הפריזאית שלי עד הסוף, וגיליתי שלמרבה הצער הראות מפריז מצויינת, ורואים את ישראל כבר ממרחק שנה. תכננתי לפתח מספיק געגועים, לטפח מספיק ציפיות ולדאות ברכות אל המציאות כשבריזה נעימה מלטפת את פני, וגיליתי שהרוח היא גבית, ושאני מתקדמת מהר מידי לקראת היעד בלי שהספקתי מספיק. תכננתי להדחיק עד השניה האחרונה, עד הרגע בו החיים הפנטזיונרים שלי יפורקו לחלקים ויוכנסו לארגזים, וגיליתי שלפעמים ההדחקה נגמרת.
ובכן, הרגע הזה פשוט הגיע יום אחד, או ליתר דיוק לילה אחד. התעוררתי בשלוש ומשהו לפנות בוקר בחדר במלון (וכן, בטח שידעתי איפה אני, אני אמנם חיה בסרט אבל לא בסרט כזה), והיה ברור לי שזאת פשוט שטות איומה לחזור דווקא עכשיו כשאנחנו יכולים בקלות להישאר עוד שנה. עד הבוקר הרצתי כל מיני תסריטים לגבי ביטול החזרה ארצה. מאחר ונדודי שינה עם סימפטומים של חרדה קלה הם לא משהו שחדש לי, ידעתי שאין שום טעם להעיר את הציוני באמצע הלילה. ממילא הוא לא יכול להתקשר לעירייה ביום ראשון בשעה חמש לפנות בוקר כדי להודיע להם שאנחנו מתחרטים והחדש נשאר בגן שלו שנה נוספת.

אין לי מושג למה זה קרה לי דווקא ברגע ההוא. זה לא שהיה איזשהו רגע בו לא הצטערתי על העזיבה הצפויה. שלוש שנים נראו לי מלכתחילה זמן לא ארוך מידי, ומייד עם הגעתי הרושם השתנה והסתבר לי ששלוש שנים הם מעט מאוד זמן. כשהחלטנו שחוזרים אחרי שלוש שנים ולא מאריכים את השהות זו היתה החלטה מחושבת, לא אמוציונאלית, לא אינסטינקטיבית. חוזרים כי זה הדבר הנכון יותר לעשות, ממגוון שיקולים. חלק מאיתנו היו שלמים לחלוטין עם ההחלטה כי הם פשוט רצו לחזור. חלק אחר (החלק שלי) היה שלם עם ההחלטה פשוט כי היו לצידה את כל הטיעונים הנכונים. אבל הרגש פשוט לא היה שם. הרגש נמצא פה, איתי, במקום בו אני נמצאת וטוב לי. פלא שאני רוצה להישאר? אז הדחקתי. ופתאום זה יצא.

יש לי רעיון כללי למה זה קרה כשזה קרה. היה לי סופשבוע שלם באווירה סמי-ישראלית. איך עושים את זה בצרפת? האמת, לא כל כך קשה. נסענו לדוביל. דוביל, השוכנת בנורמנדי, בחוף הצפוני של צרפת, נהנית מכך שיש לה ים וגם הרבה תהילת עבר. זה המקום שבו העשירים היו הולכים לנפוש ולחמם את עצמותיהם הקשישות. פחות זוהרת אך יותר קרובה לפריז. בדוביל יש הרבה ים, הרבה חוף, הרבה מסעדות של מאכלי ים, והרבה חנויות של בגדי ונעלי חוף, הרבה בתים אלגנטיים, ישנים ומקסימים והרבה מעוד משהו, שאין מנוס אלא לומר אותו כלשונו - הרבה יהודים. דוביל מלאה  בנו עד כדי כך שמצאנו שראוי לשנות את שמה לז`וביל ולרשום בברושור של לשכת התיירות שלה: "נתניה הסניף האטלנטי". אני לא כל כך מצטיינת בלזהות את בני עמנו על פי תווי פנים, אבל זה הספורט המועדף על הציוני (שאצלו practice makes perfect והוא לעולם לא טועה בעניין). גם החברים שלנו, ז`ואיפים בהכשרתם, יודעים לזהות את שכמותם. אז בהתחלה אמרו לי, שזה וזה ואלה ואלה.  אחר כך כבר פיתחתי שיטות כדי לזהות בעצמי. למשל לפי מילות מפתח בשיחות שלהם (כמו ואקאנס אן אילת, וול א איזראל). או לפי הקרוקס על רגלי הילדים. או כשהם שומעים אותך מדברת עברית עם תינוק בבריכה הם פונים אליו ב"אתה רמוד". או כשלבנים שלהם קוראים אבנר, איתן ואייל ולבנות שני ועדן. אבל הכי קל לזהות, ואחרי שתיים וחצי דקות גם להתבלבל ולשכוח שאתה בבריכה של המלון בדוביל ולא בהילטון מלכת שבא היא כששתי קבוצות שהגיעו בנפרד מתחילות להחליף חוויות על השירות הגרוע (זה רמז מספיק גדול כשלעצמו, הצרפתים בכלל לא מכירים משהו אחר) ואז נזכרים בערגה בחופשתם בישראל, עם הבר שממוקם על הבריכה והשרות הבלתי פוסק להכל ובכל שעה.

*** נעשה שניה הפסקה כדי לדון בעניין השירות כי באמת יש מה לומר. ההתנהלות הצרפתית בענייני שירותי אירוח, הסעדה, או בעצם בענייני שירות בכלל, תיחשב שערורייתית בכל מקום מלבד צרפת. מעבר לעובדה שמדובר בהתנהלות שמנוגדת לכל הגיון בריא וכלכלי, במדינה שחיה מתיירות וזקוקה לכסף, יש פה אלמנט שהמילה היחידה שעולה בדעתי בהקשר שלו היא חוצפה. בשעה שתיים וחצי בצהריים כבר אי אפשר לאכול ארוחת צהריים, אפילו במלון שבו רק שלוש שעות קודם לכן סיימת את ארוחת הבוקר. ביום א`, אפילו לא היום האחרון של סופ"ש ארוך ועמוס תיירים, כשהמלון מפוצץ, עדכן אותנו המלצר במסעדה של המלון שהם תכננו בכלל לא לפתוח את המסעדה היום, שנבין שהוא עשה לנו טובה שבא לעבודה היום. מאחר ובסופו של דבר, כ"שירות" לציבור הרעב, החליטו לפתוח את המסעדה, הענישו את הלקוחות בתפריט מצומצם שכלל מלון עם ז`מבון או עם סלמון מעושן, עגבניה ומוצרלה - שבדיוק נגמר, וצלחת פירות. בשעה חמש אחה"צ כבר אי אפשר לקבל קפה, כי הם בדיוק עורכים את השולחנות לארוחת ערב, שמתחילה רשמית בשש למרות שאף אחד לא מגיע לפני שמונה. אפילו צרפתים אמיתיים מתעצבנים מזה, אם כי לא מהצורה הבלתי אדיבה בה מגיע ההסבר, וגם הם לא חוסכים במילים לא מעודנות וכינויים גזעניים כדי להביע את דעתם (המלצר המקסים שלנו הואשם בכך שהוא לא מבין כלום כי הוא קובני).

בקיצור, מימין ומשמאל ישבו אנשים שערגו להיות באילת. אני הייתי די אמביוולנטית, כי עם כל היתרונות של אילת קצת קשה להשיג שם 25 מעלות נעימות בקיץ. החברים שלנו השתתפו מידי פעם בשיחה, אנחנו קצת פחות (פשוט כבר שלוש שנים אנחנו חופשים בישראל בבית של ההורים, זה קצת מביך לשתף). החברים, משפחה בהרכב זהה לשלנו, הם על התפר שבין ישראלים לז`ואיפים, זוג שגדל בצרפת מילדות, אבל התחיל לדבר עברית בבית כשנולדו הילדים ומפנטז על עלייה. הכרנו אותם פה ונקשרנו אליהם קשות, ומאחר ובניגוד לשאר חברנו הטובים כאן אין להם תאריך תפוגה בצרפת, אנחנו עמלים קשות לשכנע אותם לעלות לישראל. ככה יצא שכל הסופ"ש דיברנו על ישראל –  חופשה בישראל, החיים שלנו בישראל, החיים שלהם (העתידיים) בישראל. דיברנו על עבודה, ושעות עבודה, וימי חופשה, וסופי שבוע, על מערכת החינוך, על תחבורה ופקקים ופתאום עצרתי כי הבנתי שאם אני באמת רוצה שהחברים שלנו יעלו ארצה מוטב שאשתוק. כי ישראל של היומיום לא דומה בכלל לחופשה באילת ולביקור משפחתי באשדוד. ועם כל הכבוד, ויש כבוד, לקפה ברד, לארוחת בוקר ישראלית בבית קפה בשעה 11:00 (בצרפת לא תצליחו לגרד אפילו בגט אחרי עשר) ולשירות בו לפחות על פניו מנסים לרצות את הלקוח, ככה לא מוכרים מדינה לעולים פוטנציאלים. במיוחד כאלה שהחלום הציוני ממילא צרוב להם ב DNA.

אולי זה הטבע האנושי להסתכל על הדשא של השכן (טכנית, הדשא בצרפת אכן ירוק יותר, עניין של אקלים), לחפש שינוי, למצוא פגמים, להתלונן, לפנטז. אולי. אבל אפילו הציוני, כשנדרש לנמק לי מדוע החיים בישראל טובים יותר לא מצא טיעון חיובי מלבד "כי זה שלנו". כל שאר הטיעונים היו על דרך השלילה של מקומות אחרים. ונכון, אני מודה שלכל מקום הבעיות שלו, אבל כשאתה חי במקום בו אתה לא שייך, גם הבעיות המקומיות הרבה פחות מטרידות, מה שאני ממש לא יכולה לומר על המשבר המוסרי בשלטון, המשבר החמור במשק המים, משבר ההשכלה הגבוהה וגם הנמוכה, המשבר בתחבורה הציבורית, הבעיות הביטחוניות שהמילה "בעיות" לוחצת מרוב שהיא קטנה עליהן וכו` וכו`. ולכל אלה ועוד אני חוזרת.

חלפו שבועיים ושלושה מאז שההדחקה נגמרה לי וזה לא עובר. אין לי ציפייה שלפתע אשכח שעוד קצת יותר מחודשיים אני חוזרת, אבל בהחלט קיוויתי שהנימוקים החיוביים ירימו ראשם ויגידו לי "תרגעי, תראי יהיה בסדר". אבל זה לא קורה כי אני יודעת שעוד שנה בצרפת היא עוד שנה של בריחה מהמציאות, וזאת תחכה לי מתי שאחזור. וזאת הסיבה שהישארות בצרפת לשנה נוספת לא תפתור לי את הבעיות. אני פשוט אעביר שנה נוספת בציפייה שהנעל השנייה תיפול כבר.

בקיצור, בקליפת אגוז, אפשר לומר שהכל בסדר אבל מצב הרוח לא משהו.

 

פינת הגאון

- העברית של הזאטוט היא למעשה צרפתית מתורגמת, וכך אנחנו זוכים מידי יום לפנינים כגון  "מי כמו חבר בא אצלי היום?" או "אני לא רוצה ללכת לחפש את אח שלי בגן" (ללכת לחפש הוא המונח הצרפתי ללהביא משהו).

- דיווח על הנוכחות בגינה: "היום היו אקסל ואנטואן ואילונה וטום חוץ מאקסל שלא היה".

- הזאטוט נהיה סרבן נשיקות, ויש לו נימוק: "אני אוהב את אמא אבל אני לא אוהב שהיא מנשקת אותי כי היא מזיזה אותי".

החדש עדיין לא מפגין אוצר מילים, למעשה הוא אפילו לא אוצר מילה. גם אם הוא כבר לומד מילה חדשה אחרי מספר ימים היא נשכחת בבליל של "שידודל" חינני במיוחד (ככה נשמע הג`יבריש שלו). שמעתי את ההסבר על תינוקות דו לשוניים ולעת עתה אני מניחה לו להניח את דעתי.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

12 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קלולס בפריז אלא אם צויין אחרת