00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים האחרונים שלי

על קנאה ותשוקה, עם "רגל אחת בקבר"

בעיני, כמו שראיתי את הדברים אז, נשארו לי עוד חמישה ימים לחיות, ימים שלא תכננתי לעשות בהם שום דבר מיוחד, מלבד להיות.

נעמה לעומת זאת, מנסה להספיק עוד יום אחד  "מיוחד"

 

ביום ראשון נעמה ואני נוסעות לתל אביב, קצת להחיות זיכרון, ובעיקר ליהנות מהיום עצמו.  ביומולדת 40 שלי, נעמה הזמינה אותי לחו"ל בתל אביב, לקחנו  חדר במלון לשלושה ימים, עם מרפסת מול הים,  הלכנו למסעדות, מוזיאונים, שווקים, סרט והצגה,  ממש כמו בחו"ל. רק למוזיאון נחום גוטמן לא הספקנו ללכת.  אז הפעם נסענו ישר לנווה צדק, והלכנו למוזיאון. מצאתי את עצמי כל כך נהנית שם, מהכישרון, מהמגוון, מהציורים ה"רציניים", ובעיקר מהדיוקנאות. כל כך הרבה הומור במשיכת יד.

ציור, מאז ומעולם עורר את קנאתי יותר מכל דבר אחר.

 

אינני יודעת מי הוציא שם רע כל כך לקנאה.

אני חיה בשלום ובשלווה עם הקנאות שלי. אני לא מקנאה ברכוש של אנשים, או בהצלחות של אנשים. אני מקנאה בכישורים של אנשים ובכישרונות שלהם.  אני מוצאת שהקנאה מכילה גם את הדברים שלכאורה שונים ממנה, כמו הפרגון. בעיני, הקנאה היא רק הכרה שלמישהו יש יכולת שאין לי, והייתי רוצה ממנה.

החברים שלי ברובם יודעים שאני מקנאה.  בגיליה, על היכולת שלה להוציא דברים אל הפועל, רעיה, על היותה "פרוייקטורית" יסודית כל כך,  נעמה, שרואה רק מה שחשוב בחיים, וכו` וכו, אז קנאה היא גם מחמאה.

 

הבעיה היא, מה עושה לנו הקנאה אחר כך, או מה אנחנו עושים איתה.

אני לעולם לא אעמוד מול ציור מפעים ואומר "חבל שהוא מצייר ככה",  גם אם בלב אני אומר "הייתי כל כך רוצה לדעת לצייר כמותו",  אני פשוט אודה על הכישרון הזה שריגש אותי כל כך.

 

כשאני אקרא ספר נפלא,  זה ישתק אותי. הידיעה שלעולם לא אכתוב ככה, תגרום לי לא להתעסק מספיק בכתיבה.

 

וכמובן, יש לקנאה ספיחים רבים.

אחת מהן היא "הסינים", אנשים "קטנים וצרי עין".  "אם אני לא מצליח בתפקיד, אז הלוואי שגם הוא יכשל"

והמפחיתים- "בטח שיש לו כזה רכב, הוא הרי גנב"

והקנאים ל, שמיד נכנסים לענייני בעלות

או הופכים לממורמרים,

ועוד ועוד.

אז למרות הקנאה גם בסיניות, שהן קטנות ואני לא, והן אפילו דוברות סינית, שאני כבר לא אדע, והן אוכלות המון אוכל סיני שאני אוהבת,

יש לי הרבה שמחה בלב שבשבוע האחרון שלי, אני מספיקה עוד לחוש כזו הנאה במוזיאון.

 

מהמוזיאון אנחנו יוצאות לצהריים, ויש לנו מעין שיחה מסכמת:

 

האם כשקשה מתחרטים על הכול?

האם למרות הכאב היה שווה?

זה נכון לגבי הקשר שלנו, נעמה ואני חברות מעל 30 שנה,  אבל זה נכון לגבי המון דברים אחרים.

האם אני מתחרטת על הנישואים שלי, שפרקתי? ברור שלא. הרי בזכות זה יש לי שני ילדים נהדרים,  אבל גם בגלל שזה בין השאר מה שעשה אותי למה שאני.

והרי את עצמי אני אוהבת.

 

וככה, תוך כדי ארוחת צהריים איטית, אנחנו למעשה מנהלות מן שיחת פרידה סמויה, שבה  ברור שהיה שווה, גם אם יבוא עכשיו כאב, ותוך כדי אני מרגישה את "כאב הלב הגדול" מחלחל פנימה,

וכמו תמיד בדברים החשובים אני מבינה שאני צריכה להניח.

כמו עם אימא שלי,  אחי ואחותי, כמו עם שני בניי.

אין לי איך לעזור, אין לי איך להפחית את הכאב,  בודאי שאין לי דרך לשנות את העתיד.

רק להניח.

ואפילו שנשארו לי כל כך מעט ימים, אפילו לא להתעסק בזה.

להניח ולקבל.

 

נעמה מחזירה אותי לליאורה, ושלושתנו יושבות במטבח, ומנהלות דיון סביב השאלה אם בסיכום החיים שלנו בכלל, חודשיים פחות או חודשיים יותר משנים משהו, ואם כן, אז למי, למי שמת או למי שנשאר,  ומה צריך לקרות או להיות בחודשיים האלו כדי להפוך אותם למשמעותיים.

 

אנחנו מדברות על התשוקה לחיים, שהיא בעצם הבסיס לכל, המקור.

התשוקה, שבתפיסה שלי, בניגוד לתאווה שרוצה להתממש, התאווה לכוח, הצלחה, מין, אוכל, כיבוש ועוד, התשוקה רוצה רק להתקיים.

היא קיימת בפני עצמה, בלי קשר לסיפוקה. היא המניע, היא המהות, היא המקור. היא החיים עצמם.

אני מתמלאת שוב ב"כאב הלב הגדול", המועקה,  יודעת שיש עוד כל כך הרבה דברים שאני רוצה להספיק, שלא עשיתי אפילו את מה שתכננתי,

כל כך הרבה אנשים שאני רוצה לגעת בהם,  מליון דברים שאני רוצה רק לעוד רגע, להרגיש.

להיות. להרגיש ולהיות. להשתוקק.

 

נעמה ואני נפרדות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

14 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל anatma אלא אם צויין אחרת