00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים האחרונים שלי

"האבקמות והמזל השולט"

יום שישי,         30.11.07

 פחות משבוע לפני תאריך  המוות שבחרתי לי.

בזיכרון שלי  ובתוך החוויה המשחזרת את המסע, יש "תקופות" ויש "ימים".

זה בהחלט "יום"

 ואכן, זה לא יצא אל הפועל אז, אבל בהוויה שלי באותם הימים זה בהחלט הולך לקרות.

כולי מאמינה שזה יקרה.

 אני אצל ליאורה במרפסת, לבד, צופה בלהקת ציפורים שעפה צפונה במקום דרומה. הלהקה מסודרת במשולש מסודר,  יש ציפור מובילה ללא ספק. אני מבינה קטנה בנדידת ציפורים,  אבל אני יושבת שם ומחכה שהלהקה תסתובב ותעוף דרומה, כמו שהיא אמורה. או לפחות איזו ציפור אחת, באופן סמלי, תתנגד. ותחרוג מהשורה.חושבת שאנחנו גם קצת כאלו, מעדיפים לעוף לכיוון הלא נכון, מאשר לעוף לבד, או לחרוג מהשורה.

 כבר החלטתי ביני לבין עצמי להיות בסוף השבוע הזה , האחרון של חיי, בעיקר לבד, כלומר אצל ליאורה, שם אני איתה ונדבר על הכול, ועם אנשים שבאים והולכים, ולא בירושלים עם המשפחה שלי, עם אמא שלי  בלי הפסקה, ומעיק וקשה,  והבנים שלי, שרק מלהסתכל עליהם אני אוצף ואדמע ואבכה.

בחנוכה נהייה יחד.  בערב שלפני.
גם ככה יש לי חשש מתמיד מ"כאב הלב הגדול"  שבטח יצמח ויעלה וישתלט על הכול.

 זה היה היום שהחלטתי לטחון בו את ה"אבקמות".

 מאז השיחה עם האונקולוג, הגעתי באמת למסקנה שמי שרוצה למות, צריך להתאמץ לפחות כמו מי שרוצה לחיות, ואם מה שאני צריכה למצוא זה צירוף נכון, זו בטח לא משימה בלתי אפשרית או גדולה, ואין טעם להעביר אחריות כלשהי למישהו אחר.

 אני מחפשת בבית של ליאורה את מטחנת התבלינים הקטנה, החשמלית, לא מוצאת, ובסופו של דבר אני לוקחת עלי ומכתש, מביאה לשולחן בחוץ, מוציאה את הכדורים מהתיק, יש לי למעלה ממאתיים כדורים.

אני מתחילה לטחון.
היד עובדת  ל א ט  ל א ט
הראש מ ה ר  מ ה ר.
 
"מת" ו "תם" שכול כך דומים, ולא הפכים בכלל.
וכשמישהו מת אומרים שהוא "נפטר" , ולא "נפטרים " ממנו.  ממה בעצם הוא נפטר?וכשיודיעו על מותי, או תומי, יגידו שנפטרתי. ממה אני נפטרת בדיוק?טוב, במקרה הזה זה יכול להיות קל, יגידו שנפטרתי מסרטן, כמו שניר אמר ביום האשפוז הראשון שנפטרתי מהברונכיט...
אז ממה בעצם אנשים "נפטרים" כשהם מתים?
בשפת היומיום להפטר ממשהו זה בדרך כלל טוב...
נפטרים מצרות, נפטרים מחובות, נפטרים ממטרידים, נפטרים מדברים מיותרים.
נפטרים ממחלות בדרך כלל.
אז זה הסיכום שלנו? מאיזו מחלה נפטרנו?
ולא איזו מחלה נפטרה מאיתנו? או פטרה אותנו?

 מוזר.

אולי זה כי אנחנו "נפטרים" מהגוף? הוא חובות? הוא צרות? הוא מיותר?
אני כנראה "אתפטר", כי ככה זה כשאתה מחליט ועושה את זה לבד.

 והראש ממשיך.

והיד ממשיכה.

הבטחתי למישהו מתנה,  בקבוק מלא חמצן.

יש לי מחולל חמצן, להקל על הנשימה. אני לא משתמשת בו, אבל אני בהחלט יכולה לחלק חמצן. אני יודעת שברגע שהוא יפתח את הבקבוק זה יהיה אויר רגיל.אבל בכל זאת, כשהוא יסניף ממנו, זה יהיה אויר ממני, שייתן לו כוח.
ועוד לא הכנתי לו את זה...

 וניסים.

שמעתי כל כך הרבה בחודשים האחרונים על ניסים.

"אני מאמינה גדולה בניסים", אמרה לי חברה, "ואם מגיעה למישהו נס, זה לך"

גם אני מאמינה בניסים, אבל אני לא יודעת עליהם כלום, כלומר איך זה בדיוק עובד,  ובחיוך אני אומרת לה :

"הגרי, גם אני מאמינה בניסים, בטח באיזה מקום בחלל הגדול מחכים לי, וכשאני אגיע יגידו שהתחולל נס"...

 ואני נזכרת בספר "ניסים ונפלאות" של לאה גולדברג, שכל כך אהבתי בילדותי, וכנראה קל לי יותר עם ה"נפלאות" (שבספר הוא הקוף, ויש שם לא מעט "נפלאות")

 והיד גמרה לכתוש והאבקה מוכנה.

אני מעבירה את החומר לצנצנת קטנה, עוטפת אותה בניילון ושמה בתיק.

רכושי היקר ביותר,

הסמל לכך שאני יכולה לבחור. בכל רגע. לכאן או לכאן. החופש לחיות והחופש למות.

 השעה רק שמונה בבוקר, ואני מותשת, מרוקנת ועייפה.

ומרגישה הקלה כי זה כבר נעשה.

 אני כמובן לא יכולה לחזור לישון, אני מאוד לבד באותו הזמן, אבל זה לבד טוב.

לבד שמעכלים בו דברים,

ויש קצת סדר בראש.

 אני חושבת על מכתבי הפרידה שהתחלתי לכתוב, ולא ממש הצלחתי.
כתבתי מכתב ליערה, שכתבה לי משהו מרגש מאוד למסיבת הפרידה, ועניתי לה.
אבל לחברים קרובים  למרות שהתחלתי לכתוב, לא הצלחתי לסיים.
 ולחשובים לי מכל, שני בניי, אני פשוט לא מצליחה. לא להתחיל, ולא להמשיך.
אפילו שאני יודעת על מליון דברים שאני רוצה לכתוב להם.
אני פשוט לא מצליחה.

 ובכל הזמן הזה יש רוח חורפית מסעירה. רוח, הרבה רוח.

 בצהריים אחרי שליאורה באה ואנחנו משוחחות קצת, לא אמרתי לה מילה על טחינת האבקה באותו היום,  אני פורשת לישון, עייפה ומרוקנת לגמרי.

לפני שאני נרדמת אני נכנסת לרגע למחשב.
פתאום, למרות שהבדיחה הייתה באוויר כבר הרבה זמן, אני חייבת לברר את ההתאמה.

"מעניין איך המזל שלי דגים וסרטן מתאימים..."

וזה מה שכתוב שם:

 אתם נמשכים ואוהבים מאוד מזל זה, הנותן לכם תחושה של כבוד, גאווה וערך עצמי רב. כאילו אומר: "אתם שווים, אתם מוצלחים, צאו לדרך".
באופן כללי זהו קשר טוב ובריא - קשר של אהבה חזקה. אתם מעריכים מאוד מזל זה ואתם רואים בו דוגמה ומודל. עם זאת, אתם לא תמיד מחויבים מספיק לקשר.
גם הסרטן מצדו, מעריך אתכם רעיונית ושכלית ואוהב את תחושת החופש שאתם מייצגים. ייתכן שאתם חשים תובענות רבה מדי מצידו, כאילו אתם נשלטים ומובלים.
בדרך כלל הוא יחשוף אתכם לתחביבים חדשים, לבילויים סוחפים ולהנאות. הוא משמש כמו מנהיג שבט עבורכם.
בעיניכם הוא מייצג פתיחות, יצירה, אהבה וסוג מסוים של אבהות.
יתכן שההיכרות ביניכם מתרחשת בשעת בילויי או תחביב משותף.

(נלקח מynet, עבר עריכה קלה)

 אז אחרי שצחקתי בגרון חנוק מהפאניקה, כבר יכולתי ללכת לישון

 תכננתי לי יום שגרה, ואחרי מעט שינה, שינה רעה שקמים ממנה עייפים ממה שנכנסים אליה, אני קמה כי יש לי אורחים.

נורית ואביטל שלמדו איתי, ושמעו מעט זמן לפני כן על המחלה.  עם שתיהן, כל אחת בנפרד, יש לי חיבור וקרבה מסוימת. ודיבור גלוי בדרך כלל.
לאביטל יש חוש הומור מצוין, נורית בנדיבותה הביאה כמו תמיד אוכל טוב, השיחה קולחת, כאילו יום חול....
שתיהן אימהות לילדים ממש צעירים.  עם אביטל הייתי יותר בקשר, שהתמסמס לאיטו,   בעיקר כי אנחנו במקומות כל כך שונים בחיים,  היא באימהות, במשפחה הצעירה והחדשה שלה, ואולי לא נעים לי ממש לומר, אבל איכשהו מיציתי את העיסוק בילדים קטנים, בטח של אחרים.
אבל אני מבינה את הצורך במפגש, ולאביטל זה גם סוג של סגירת מעגל, כי יש דברים פתוחים, ומגיעות לה תשובות, על סוף הקשר, על זה שלא הודעתי להן, על זה שלא הזמנתי אותן למסיבה.
 היום ללא ספק הייתי מזמינה, כי שמחתי באותו היום להיפגש איתן.
למרות הבוקר המתיש שמחתי בהן, וזה לבד מספק בעיני.
אנחנו קובעות שעוד ניפגש, אני מחייכת לרגע לעצמי (מתי? איפה?)

אבל באמת הספקנו, כי נפגשנו שוב ביום שני...

 וכשהן הלכו באו ניר גיליה ומיכל.  נו, שגרה. אחר כך גיליה נשארה  איתנו לבד, וכך ליאורה גיליה ואני ישבנו ומייננו את ארגזי הבגדים שלי.

מה לליאורה, מה לגיליה, מה למסירה ומה לפח.
ושוב אני מגלה שנעים למסור חפצים אישיים.
ונעים להישאר נטול. גם נטול בגדים, מלבד המינימום ההכרחי לשבוע הקרוב.
 
 
וככה, כשמגיע הערב, אני מרגישה כבר מטושטשת, בעיקר מהקצוות, מה"חגיגיות" ומהיומיום,
אני פורשת לחדר, לשינה,ואני חושבת על השיר של נתן זך

"אני רוצה תמיד עיניים",

שפגשתי בפעם הראשונה בגיל 17, וחשבתי להקריא במסיבת המוות שלי, אלא שקיבלתי תגובות צוננות מאוד מהקרובים אלי, בעיקר כי הוא "קיטש",

אבל הנה, עברו כמעט 30 שנה, אני זוכרת את רובו בעל פה,

הוא עדיין מלווה אותי,

ועכשיו, עכשיו הוא כל כך נכון

 

                                                          אני רוצה תמיד עיניים

                                                         אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות
                                                        את יפי העולם ולהלל את היופי
                                                        המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל
                                                        את מי שעשה אותו יפה להלל
                                                       ומלא, כל כך מלא יופי.

                                                       ואינני רוצה לעולם להיות עיוור ליפי
                                                       העולם, כל עוד אני חי. אני אוותר
                                                       על דברים אחרים אבל לא אומר די
                                                       לראות את היופי הזה, שבו אני חי
                                                      ושבו ידי מהלכות כמו אניות וחושבות
                                                       ועושות את חיי באומץ, ולא פחות
                                                      מכן בסבלנות, סבלנות בלי די.

                                                      ולא אחדל מהלל, כן, להלל לא אחדל.
                                                      וכשאפול עוד אקום, ולו לרגע, שלא יאמרו
                                                      הוא נפל. אלא הוא קם עוד לרגע להלל
                                                      בעניים אחרונות
                                                      את שלהלל לא יחדל

                                                       

                                                                                                                                                                  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

14 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל anatma אלא אם צויין אחרת