00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

יומנו של קוטר ממוצע

חתונת הדומים

אתם אולי חושבים לעצמכם: "כל הדתיים האלה אותו דבר, מה כבר יכול להיות ההבדל בין חתונה דתית-לאומית לחתונה חרדית?". או - טוב ששאלתם, כי התשובה לכך היא: כמו ההבדל בין - -.

אמנם אני נצר למשפחה עתירת שחורי-כיפות, אך עד לפני חצי שנה מעולם לא זכיתי לראות במו-עיני חתונה מהסוג הכהה. מהחשׂך בהשכלה נפטרתי כאשר בת-דודתי השניה (או בגָשַשית מצויה: "אימא שלי - אבא שלה - אח שלו - נכדה שלו - בת-דודה שלי!") התחתנה עם בחיר ליבה בעיר הקודש ירושלים, ואמה, שבביתה בבאזל התארחתי לפני ארבע שנים בעת שמחה משפחתית, הזמינה אותי לאירוע.

ביום האירוע לבשתי את הבגדים החגיגיים ביותר בקולקציה שלי - חולצת משי (סינתטי, כמובן) לבנה, מכנסיים שחורות וכיפה בשילוב תואם.

כאשר הגענו, באיחור, למלון בו נערך הטקס, ניכר היה שהחופה כבר בעיצומה: הבהובי הפלאש של הצלם הצליחו לסנוור אותי בעודי מנסה לחנות את הפולקסואגן-פולו המסורבלת של הוריי בחניה המסורבלת לא-פחות של מלון "שלום" בבירה. הדבר כמעט גרם לי להתנגש בסוכת-הבד שבה נערכה החופה, אך הצלחתי להתעשת בזמן כדי למנוע מאמי תביעת ענק מצד בן-דודה.

לאחר שהחניתי את המכונית, נעלתי אותה והתייצבתי לצד אמי בקצה האחורי של הסוכה הלבנה, חשכו עיניי: הקולקציה החגיגית שלי התבלטה בשטח, שבו היו לבושים כולם - כמובן - בשחור. אפילו אבי, שלעולם אינו לובש חליפות, הצליח למשות אחת ממעמקי ארונו, ואני נשארתי היחיד בשטח בלבן.

לאחר שנרגעתי מההלם הצפוי של הבדלי הביגוד, התמתחתי כמה שרק יכולתי בניסיון לראות את סוף החופה. גם כאן ציפתה לי הפתעה: הכלה, שבחתונה "רגילה" אמורה הייתה ללבוש שמלה לבנה עם קליגרפיות בנוסח לואי ה-14, הייתה עטופה בשׂק אוף-ווייט - אני נשבע לכם, כאילו מנסים לחטוף אותה! לכל אורך הפשע - סליחה, הקטע - היא הייתה מכוסה מכף רגל ועד ראש, מה שגרם לי לתהות איך החתן יכול להיות בטוח שהוא עומד פה מול הבחורה הנכונה. אך נראה שלו זה לא כל-כך הפריע.

עורכי החופה, כולל כולם, דיברו בשפה שנשמעה לא רחוקה במיוחד מיפנית, למרות שהיא נכתבת באותיות עבריות. כאשר ניתנה לכלה לגימה מכוס היין, לקח כמה רגעים עד שהאם המאושרת (שנראתה כאילו היא הכלה, שכן האחרונה הייתה מכוסה כמוצג מוזיאוני שאין לו קהל) הצליחה להרים את השק שעטף את בתה עד שאפשר לזו לשתות (מסכנה, בטח התייבשה שם לחלוטין). כל אחד מהנוכחים בקהל, גם אם יכחיש זאת מכאן ועד קפריסין, ניסה באותו רגע להגניב מבט אל תפוח-האדמה-הצלוי-בתוך-וילון, כדי לוודא שהיא עוד חיה ומחייכת (לא, תעיפו מפה את דליק ווליניץ - אמרתי חיה ומחייכת, לא חיות-וחיוכים!).

לאחר החופה נכנסנו לתוך האולם, עלינו במדרגות (נפרדות לגברים ונשים, כמובן), והתמקמנו בתוך האולם הצפוף ביותר אך המפואר ביותר שראיתי אי-פעם. השולחנות היו מרובעים וגדולים, הצלחות - משולשות (בשיא הרצינות!), הפרחים מפלסטיק, הכיסאות מקש (טוב, נו - הגזמתי), הקירות משיש, התקרה מנירוסטה (או שאולי זה היה הפוך?), ובין איזור הגברים לאיזור הנשים הפרידה רכבת של קשתות מוולאות (מלשון "וילאות" - הצורה הקלאסית-ספרותית ל"וילונות"), לבל יראה גבר אישה אלא-אם-כן הם תיאמו להיפגש באמצע. כאן נוכחתי לדעת שאני לא באמת היחיד שלא לבוש בשחור - המלצרים הציגו תלבושות זהות לחלוטין לשלי, ואני כבר הכנתי את ההזמנה ב"שלוף" למקרה שבעל האולם יבוא להקים אותי מהכיסא ולתת לי ביד מגש בקוטר טבעות שבתאי.

רחבת הריקודים הייתה צפופה, ולכן התייאשתי מהריקוד לאחר סיבוב ורבע. את רוב הזמן ביליתי בהתבוננות ברוקדים האחרים, ותהיתי לעצמי האם לא חם להם בחליפות השחורות הכבדות האלו. אבל הם כנראה כבר רגילים לזה. בסוף הריקוד הראשון, כשכולם התיישבו לאכול, נדהמתי לשמוע שהלהקה החרדית מנגנת ברקע שיר של... מריה קארי (אני לא זוכר איזה - שמישהוא יידאג לתת לי קישורים לשמוע ולהיזכר)! ואני חשבתי שהשיא היה בחתונה של ידיד שלי שניגנו בה שירי ילדים בזמן המנה הראשונה...

שאר החתונה עברה בלי הרבה הפתעות, מלבד העובדה שהחתן עבר בין המסובים לבד, בלי הטריה, בניגוד למסורת המוכרת לי. בסוף הערב, כאשר המוזמנים המשפחתיים החלו לעזוב וחברי הזוג החלו להגיע, הורשתה לפתע המאושרת לשבת בפינת עזרת הגברים (עם הפנים לקיר והשק-תפוח-אדמה מהחופה, שאף גבר לא יראה). היא נראתה כמו ספינה נטושה בלב ים. אבל היי - כל עוד בעלה במרכז העניינים, הכל בסדר. התפקיד של הכלה זה החותנים שקונים דירה לזוג הצעיר.

אחרי החתונה, כאשר ניפרדנו מדודי ודודתי לייד השברולט הענקית ששכרו, נתקלנו במכשול העדתי האחרון לחתונת-הדומים הזו: החרדים, כמו חרדים, יצאו בלהקות מהאולם בהליכה - כבר ניחשתם? - על הכביש. ואף צופר שבעולם לא יזיז אותם משם. אפילו לא מצעד הגאווה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

47 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל musichunter85 אלא אם צויין אחרת