00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים האחרונים שלי

אני לא מוצארט, "מחר כך" ועכשיו

ערב שבת, גיורא, גיליה, מיכל ואני יושבים בחוף הים, מרוחים על הפוטונים.

עוד מפגש כזה של אנשים שמכירים קצת אחד את השני ונפגשים בעיקר דרכי.

אני לא "שם". אני שקועה בים, הראש שלי חושב בקצב מוזר. אני שומעת את השיחה, לא ממש משתתפת בה, אבל בראש  אני מנהלת  במקביל "שאלות ותשובות".

 

הנושא המרכזי של השיחה הוא אם בכלל יש טעם לנסות שיזכרו אותך, ואם זה חשוב. מיכל אומרת שאם אתה לא מוצארט אז ממילא הכי הרבה יזכרו אותך הילדים שלך והנכדים שלך, וכעבור שני דורות תתאדה לתהום השכחה. על זה יש מיד הסכמה, זה הרי נכון, אני זוכרת טיפה יותר, כי הכרתי בילדותי את סבתה של אימי, ננו, אבל את שאר הורי סביי וסבתותיי אינני מכירה אפילו מסיפורים. מי הם היו, מה הם עשו, מה הם אהבו- כלום. אפילו לא איזה הורים הם היו לסבא וסבתא שלי.

 

אבל אני גם יודעת שהזיכרון חשוב לא פחות  למי שנשאר. שמעתי לא מזמן מישהו שהתייתם כשהיה תינוק, ואין לו שום זיכרון עם אימא שלו. זה חלל עמוק שאין דרך למלא אותו, חוויה מחוללת בעלת עוצמה גדולה.

אני שמחה שאני אשאר אצל הבנים שלי, גם אם זה לא לדורות. הרי לא ה"דורות" ולא אני החשובים, הם החשובים.

 

והשיחה נמשכת.

 שיחה על זיכרון. מה אנחנו עושים כדי להישאר בזיכרון, איזה מאמצים כדאיים, איזה חסרי ערך. האם "צריך" להשאיר חותם.

ביני לביני אני יודעת באותו הרגע דבר אחד בוודאות. זה שני דברים שונים לחלוטין להישאר בזיכרון ולהשאיר חותם, לגעת, להשפיע. אני גם יודעת בחדות, שפחות חשוב לי להישאר בזיכרון. אפילו לבנים שלי נתתי "פטור" מאיזו חובת זיכרון. אני לחלוטין לא רוצה לכבול אותם למקום שמרגיש מחויב לזה. אני רוצה להשאיר להם חופש. גם את החופש לזכור. אבל להשאיר חותם זה כבר משהו. אפשר להישכח לגמרי, אבל עדיין להשאיר חותם ממש משמעותי.

אני עוברת בראש על מקומות שהשארתי חותם. אינני יודעת מה יקרה לילדי בהמשך. אבל ברור לי ששניהם מיוחדים, כל אחד בדרכו, וברור לי שאני צרובה בהם. אני יודעת שהשארתי חותם גם אצל חלק מחברי, ואפילו אצל חלק מהאנשים שפגשתי באקראי. לפעמים דברים קטנטנים. אני נזכרת בשיחה עם הסטאז`רית שהחליטה להיות "אונקולוגית טובה", גם בעקבות המפגש איתי. זה חותם.

 

אחר כך מיכל וגיליה נוסעות, גיורא ואני נשארים לבד. אני משתפת אותו בשיחה הפנימית שלי, ב"מונודיאלוג" שלי. החושך כבר מקיף אותנו לגמרי, רחש הים נשמע, יש רוח טובה,

ומשהו בשיחה מהפנט אותי.

 

גיורא שואל אותי מה בעצם ההבדל ביני לבין אנשים אחרים. הרי כולם ללא יוצא מן הכלל ימותו, וכולם גם יודעים את זה.

"ההבדל הוא בתקווה", אני עונה לו, "ובאורך העתיד שלנו",   ובמה שחשוב עכשיו ומה שכבר לא.

 

 בדיוק שם ההבדל. אני מדברת איתו על  רשימה של דברים שמשתנים.

 

ממש לפני שהתאשפזתי שלומית סידרה לי עבודה שמאוד רציתי. שכחתי ממנה לגמרי. היא מחיים אחרים בכלל.

וחפצים, חסרי חשיבות .

ורכוש. אני כבר לא אקנה דירה.

וההבנה שהצוואה שלך הרבה יותר חשובה מהפנסיה שלך.

והשתלת השיניים שאני כבר לא אסיים.

וגם תואר אני לא אשלים.

ואני לא אקרא את כל הספרים שהשארתי לי לפעם, כשיהיה זמן.

ולא תהיה לי זוגיות חדשה. ואני לא אתחתן שוב לעולם.

וכבר לא ממש משנה לאכול אוכל בריא ולשמור על הסוכר ולחץ הדם.

והייתה לי פעם פנטזיה, עם איש אחד, שהיה לנו  כל כך טוב ביחד, בנינוחות ותשוקה,

שתכננו איך  פעם כשנזדקן ביחד הוא יפרנס אותי, ואני רק אשב ואכתוב.

חלום חיי. שנגוז ברגע.

ועוד, ועוד.

 

 

אבל אני אגיד שוב ושוב ושוב לבנים שלי שאני אוהבת אותם

ואני אודה לאימא שלי על זה שהיא אימא שלי

ולאחי ואחותי

ולחברים המדהימים שלי

ואני איהנה מהרוח

ואתעקש להרגיש הכול.

ואיהנה מכל מה שהחושים שלי יאפשרו לי, אוכל ומוזיקה ומגע וריח, וכל מראה שאפשר, במלוא העוצמה.

 

ואני אספיק להיות בעוד חופשה טובה עם הבנים שלי ואחותי

ואולי אני כן אזכה לראות את הבן שלי משתלב בירושלים

ואת הבן הגדול שלי מוציא בגרות בהצלחה

ואני אלך לים

ואני כן אספיק לקרוא עוד קצת

ואני אספיק להיות בחורף בירושלים

ואולי אני עוד אספיק להתאהב לרגע

ואני אהיה עם החברים שלי

ואולי גם אכתוב משהו בכל זאת, קצר לפחות , כמו שתמיד רציתי

ואני אמשיך להשתוקק עד הרגע האחרון, למצות את התשוקה לחיים שבוערת בי

 

"זה ההבדל", אני אומרת לגיורא. "אין "מחר כך". יש רק את עכשיו"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל anatma אלא אם צויין אחרת