00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

Aurora Borealis

תאונה ועוד

האמת היא שרציתי לכתוב על נושא שונה לגמרי. כבר כמה זמן שאני רוצה לכתוב על יום העצמאות. רוצה לומר משהו למדינה. (ולמה לא על יום הזיכרון? אני לא מרגישה שיש לי משהו לומר שלא נאמר כבר.)
בינתיים עניינים אישיים יותר הציקו לי ודחו את הכתיבה, אבל היום ארע משהו לא קשור בכלל שהרגשתי צורך לכתוב.
ובכל זאת כמה מילים על העניינים האישיים יותר.
אם זה לא שבור אין צורך לתקן את זה. אולי הניסיון עצמו הוא ששובר. דחיפה מיותרת לעומק מרדדת הכל וקורעת לפרוסות.
כל כך הרבה דברים משתנים בחיי לאחרונה, ואני שונאת שינויים. קשה לי מאד עם שינויים. הבית שלי עבר שיפוץ, אאלץ לעבור בית ספר, מועדון הישוב עובר שיפוץ, וגם הגיל... כאילו שמשהו משתנה בכל יום, בי ובסובבים אותי. בקרוב אהיה בת שש עשרה והמספר הזה פשוט לא מתחבר לי לעצמי. אני רוצה להישאר בת חמש עשרה, אני אוהבת להיות בת חמש עשרה.
האנשים משתנים סביבי, האנשים שאני אוהבת והאנשים שאהבו אותי. אני מרגישה כמו בסתיו, למרות שכבר אביב. "אך בלב עמוק מתחת, שם תמיד - סתיו..."
מעולם לא הייתי עצובה כל כך בתקופה הזו של השנה. תמיד הייתי שמחה לקראת החופש הגדול, לועסת חובזה, ומבלה עם חברות. אבל משהו קורה לחברות, וכמעט כל זיכרון טוב מלווה במחשבה על משהו שאבד תמיד - אם זה קשור לקירות הבית הישן שלי, או המועדון הישן (אליהם יש לי סנטימנטים), או אנשים - וקשה לי להתרפק על מה שהיה פעם. ההווה קשה לי, המחשבות על העבר כואבות לי, והמחשבות על העתיד מפחידות אותי (כאשר שני האחרונים הם הדברים היחידים שמקשים עליי את ההווה).
פרידות רבות בפתח, אחת כנראה בחצי דרכה - ולא לגמרי ברור מה קורה איתה ומה הולך. הנדנודים האלו משגעים אותי, ולמרות שאני סובלת מאד במהלך הירידה, בעלייה אני באופוריה שמונעת ממני לרדת מהנדנדה לגמרי...
 
קשרים ישנים משתנים, ולפעמים הניסיון להשאיר אותם כמו שהיו בעבר קוטע את השינוי באיבו, ואולי קוטע את כל הקשר. אני יכולה לסלוח כמעט על הכל ולהמשיך הלאה, אבל יש מילים שאחריהן דבר לא נראה כמו קודם, לא משנה כמה מנסים. אולי רק הזמן יכול לרפא, להשכיח, לטשטש צלקות. איך אפשר לומר לחברה - גם אם כועסים עליה - ששונאים אותה? אני לא אוהבת את המילה הזאת, ולמרות שאני אימפולסיבית, אני נודרת - וכל מי שקורא מילים אלו עד - שלא אשתמש במילים כאלו ללא צורך ממשי ובלי לחשוב. שנאה היא מילה חזקה שמשתמשים בה בקלות ראש רבה, ואחר כך עוברים לסדר היום, אבל מי ששומע אותה...
 
הכל יעבור בשלב מסויים, השאלה היא אם למצב טוב יותר או רע יותר. All Things Must Pass.
 
_____________________________________________
 
כשנסעתי עם אמא שלי הביתה אתמול, השמש סינוורה אותנו ולא אפשרה לראות כמעט כלום. כשנעלמה לרגע, נחרדנו לגלות מכונית הפוכה לחלוטין על הכביש.
שני אנשים הסתובבו שם, ולקח לי זמן להבין שזרועו של האחד מדממת מאד. מכוניות נוספות עצרו מסביב והבחור המדמם התיישב, כאשר האחרים מתרוצצים סביבו, בודקים את דפקו, מגישים לו מים.
בהתייעצות עם הבחור הפחות-פצוע אמא שלי הזמינה אמבולנס, ובזמן השיחה הדי-ארוכה ראיתי את האנשים - שייח` או סתם מוסלמי דתי, יהודים, ערבים, כולם מנסים לעזור, וכולם המומים ממצב המכונית. לא שאלנו איך זה קרה - אולי בגלל השמש. אולי הם היו שתויים (זה נראה מתאים להם, למען האמת).
 
אז למה אני מספרת את זה? לא יודעת. כי כאב לי לראות מכונית הפוכה לחלוטין ממש ליד הבית שלי. כשאומרים את זה כך זה לא נשמע נורא כמו שזה, אבל לראות אוטו הפוך... זה לא פשוט, זה מפחיד, זה גורם להבין באמת את הזוועה שבתאונות דרכים.
בהמשך הפצוע איבד את הכרתו - All Thing Must Pass Out - ולראות אותו שוכב כך, חסר אונים, על הכביש... זה עשה לי משהו. זה כאב לי.
 
נסענו משם, ובהמשך שמענו את קול האמבולנס, ואני בטוחה שהוא בסדר - לא נראה לי שנשקפה לו סכנת חיים - אבל המחשבות... הן נשארו לי.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל JustRain אלא אם צויין אחרת