00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

FreeCats

פעם עוד הייתה לי תקווה

לשמוע ולא להקשיב
לבהות ולא לראות
לדעת ולא להפנים
 
 
כלב אחר כלב הם מובלים להמתה, שיירת המוות, אם תרצו.
 
שומעים צרחה קצרה ונוראית ואחריה.. השקט הנורא הרבה יותר... דממה שפירושה מוות, דממה רמה וצורמת. מחכים לתורם... יודעים שהוא לא יאחר להגיע.
 
הכלב הבא.. מספר מי יודע כמה ברשימה.. הוא מובל ברצועה עד לחדר ההוא, ממנו הוא כבר יודע שלא יצא לעולם... ובכל זאת, צועד הוא בגאווה, מרים את הראש..מביט לאחור לרגע.. מבט עצוב אל חבריו, לעולם לא ינטור טינה... תמיד ילקק ליקוק אחרון לפרידה.. ליקוק יבש, ליקוק מלא הבנה, אף פעם לא יאשים אותך...הבעלים שלו. שנטש באכזריות, בגד והסיר אחריות.. אותך, שהשאיר אותו בפתח הכלבייה בלי מילים מיותרות... לא הסתכלת אחורה, לא חשת חרטה, לא ביזבזת דקות מיותרות על מחשבה... גם לו אין דקות מיותרות למחשבה, או לשום דבר אחר..
מחט דקה נשלחת לתוך הלב, כמו מפלחת אותו לשני חלקים..
חומר ההרדמה החל לזרום לו בוורידים.. עוד שניות אחדות והוא יצנח חסר הכרה על השולחן הקר הזה, אליו יש רק כרטיס הלוך.. הירידה, היא רק בתוך שקית ניילון שחורה, אטומה.
 
עוד אחד, ועוד אחד.. מכל הגזעים, המינים, הגדלים והצבעים.
 
מתי זה יגמר? רק כשאנשים ישכילו לעקר ולסרס.. ומתי זה יקרה? כנראה שאף פעם.
 
 
מאה נרות לזכר מאה אלף בשנה...
 
 
 
 
פעם עוד הייתה לי תקווה..

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

7 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל FreeCats אלא אם צויין אחרת