00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

קלולס בפריז

הרים, חברים, צפרדעים, ריקודים

 

 

החוק הקובע ששבוע מתום ההתרחשויות הן אינן תקפות עבור הבלוג שוב עומד לחול, למרבה הצער. לא אני קבעתי את החוק, הוא קבע את עצמו ואני מיישמת. הקרבן הנוכחי הוא הטיול שלנו לפירנאים. מצד אחד – חבל, באמת מקום יפה. מצד שני, לא נהניתי. מצד החבל ש - לא סתם יפה, מהמם. מקסים. מצד הלא נהניתי - גם קיטרתי (הרבה, כך אומר הציוני), וכאלה יש פה מספיק גם בלי שעה ורבע טיסה פלוס שעה וחצי באוטו שכור. מצד המקסים ושות` – יש תמונות. מצד הדרך הארוכה – שווה, אם אתם בעונה המתאימה. למשל חורף לחובבי סקי, או קיץ לחובבי טבע ונוף. אם נפלתם באמצע, כמונו, עדיין תיהנו מהנוף המקסים אבל יקפא לכם הטוסיק (אלא אם ירד גשם/שלג ולא תוכלו לצאת מהבית), רוב האטרקציות יהיו סגורות וגם חלק מהכבישים, עקב קרח, מפולות וכיוב` מדע בדיוני לישראלים.

אני מקווה לחזור לשם, בהחלט לא מיציתי.

 

אחד התורמים העיקריים לנגיזותו המהירה של הטיול הזה הוא העובדה שחזרנו לאטרקציה. אקס-פריזאים, משפחה שלמה, הגיעה לביקור והיינו עסוקים עד מעל לראש בליהנות מנוכחותם. שחזרנו את הפיקניקים המשפחתיים בבולון ואת הארוחות ביפנית ואת החברות של הקטנים והחברות של הגדולים.  ובניגוד חד לפרידה הקודמת, הקשה, קורעת הלב ורוויית הדמעות, נפרדנו בקלות בחיוך ועם תכניות לעתיד הקרוב.

 

ואפרופו העתיד הקרוב. כמה זמן לדעתכם יכול בן אדם ממוצע לעמוד על רגל אחת בלי לאבד את שיווי המשקל? הסיבה שאני שואלת היא שאני מרגישה שלפני זמן מה, כבר די הרבה זמן בעצם, הרמתי רגל אחת ועדיין אין לי איפה להניח אותה.

אנחנו עוסקים הרבה בעתיד הקרוב. מה מבחירה, מה מהכרח. החיים שלנו יושבים על גאנט ומתוזמנים לפי תאריכים קריטיים כמו סיום עבודה, אריזת הדירה, מעבר למלון, סיום הגן של החדש, טיסה לארץ. כשהגאנט הזה מסתיים, בדיוק בזמן כי אין ברירה אחרת, מתחיל עוד גאנט: הגעת קונטיינר, תחילת גנים, חגים, הבנה שהגענו לישראל כדי להישאר, צניחה מוראלית, התאוששות, מציאת עבודה, ביקור בפריז.

 

כרגע בלו"ז – סיבובים אחרונים של ההורים בפריז. הראשונים להגיע בפעם האחרונה – ההורים של הציוני. הללו הגיעו מצוידים בכרטיס של מועדון ג`אז וכך סוף סוף נמצאה ההזדמנות המתאימה ללכת לרוז`ה לה גראנוי, שנמצא בקרבת מקום. האמת שאין צורך בסיבה טובה יותר מאשר להיות בפריז כדי ללכת לצפרדע (גראנוי = צפרדע). רוז`ה לה גראנוי היא מסעדה ידועה מאוד, ותיקה מאוד ולדעתי גם מוצלחת מאוד. המסעדה פתוחה כבר למעלה מ 70 שנה, אבל היתה סגורה כשהגענו לפריז, ורק במקרה גילינו שהמקום פתוח, חי ונושם כרגיל. היה מצוין, אבל אין מצב לחלץ ממני תיאורי מנות על מצע מצויץ (בעיקר כי המנות הוגשו על מה שמכונה "צלחת"), חדויות חיך ועקצוצי לשון, ואפילו לא להטוטים מילוליים על פלטת הצבעים. אין לי את אוצר המילים המתאים. הכל היה מאוד טעים לכולם. אני כן מוכנה לספר את כל פרטי הטריוויה שהותיקים טרחו לשתף אותי בהם. למשל, שבטרם היתה המסעדה שכן במקום בית זונות ששירת את מלחי הספינות ששטו בסן. ושבטרם השיפוץ היה בשירותים פסל של איבר מין גברי, וכשמישהי (או מישהו) לא עמד/ה בפיתוי וליטפה, פעמונים צלצלו ואורות הבהבו ברחבי המסעדה. ושבטרם עדכון התפריט היתה מנה ברשימת הקינוחים – סופריז דה שף. המנה הגיעה ללא הסבר, ומי שהסתכן והזמין קיבל אותה גם ללא כפית, וגילה על הצלחת מולו פאלוס של גלידה, שכמובן אין דרך אלגנטית לאכול אותו. למעט הסיפור האחרון, שאישית אנחנו מכירים כמה מקורבנותיו, אין לי מושג מה אמת ומה מיתולוגיה.

למי מתאים? לכולם. לתיירים שלא אוהבים להרגיש שמזייפים להם פריז אוטנטית (למרות התיירים השבדים מימין והרוסים משמאל). למי שרוצים אוכל צרפתי אמיתי ולא רק אנטריקוט פריט (זכרו את הסיסמא: צפרדעים זה טעים, חלזונות – נוט!), דקורציה לא מתחנפת, שחינה טמון בעובדה שנראה כאילו התהוותה בלי כוונה (וזו בהחלט לא דרך לומר שהמסעדה מכוערת) ומלצרים צרפתים נחמדים שיודעים להושיט תפריט באנגלית. וכאמור – אוכל טעים מאוד! לסיכום - אוף, עוד מקום לחזור אליו. מתי נספיק?

 

אחרי הצפרדעים הגיע תור הסווינג. בבאר סטנדרטי למראה, מסתתרת קומת מרתף דמוית מערה גבוהת תקרה, ובה במה ורחבת ריקודים, שסביבה משהו שמזכיר אמפי פצפון מספסלי כנסיה. על הבמה הופעה – להקת סווינג בביצועים מרשימים לשירים עתיקים בכל מיני סגנונות. ההכרות שלי בז`אנר היא כזו, שאני מבחינה שהתחלף השיר רק כי הקצב השתנה (אבל מביני העניין שאיתי הסבירו לי קצת וככה אני יודעת שהיו סגנונות). על הרחבה מתרחשת ההופעה האמיתית, אסקימו לימון של הגויים, ריקודי הפרום של בוגרי מחזור 45` בג`ורג`יה או משהו כזה, כל אחד מסרט אחר. הכוכבים:  * נער הזהב של 1920, השכן של טרומן ב`מופע של טרומן` – קשיש בן שמונים פלוס בסרבל ג`ינס כהה, חולצה אדומה משובצת ו- כן – מטפחת סביב הצוואר. נער הזהב שלנו, בתוספת פרטנריות מתחלפות, פיזז במרץ ומומחיות מרשימים, עד שהגיל עשה את שלו ודרש שתי החלפות למנוחה בכל שיר.  * לוליטה והומברט, היא אמנם כבר בגיל שזה חוקי אבל ההפרש נשאר, חורכים את הרחבה במקצועיות מרשימה. בהפסקה, אגב, לוליטה ישבה עם הומברט שלה לדרינק צפוף בבר, והשניים הדגימו מכנה משותף רחב יותר מכמה צעדים.  * זוכי מדליית הזהב בתחרות הריקודים של מועדון הגולף בסאן ואלי – כבד גוף אמריקאי (הרבה משקל עודף, ברמודה וחולצת פולו פסים, מה הוא כבר יכול להיות) וזוגתו החתיכית, בגרסה קלילה ומלאת הומור עצמי. המרעננים הרשמיים של הרחבה.
היו גם את ההוא שרקד עם גרביים, וההוא שלצערה של בת זוגו דווקא נעל נעליים, וההוא שרקד במקום אבל ידע לסובב אותן סביבו ועוד כמה. גם סביב הרחבה נרשמו כמה תופעות מעניינות, כמו פרח הקיר בת ה 40 פלוס, שישבה לבדה לבושה מסורקת מאופרת וקיוותה שיזמינו אותה לרקוד, אבל עד שהלכנו זה לא קרה. ומי שהכי התקשינו להסיר ממנה את העיניים היא תאומתה הלבושה של המשתזפת האפויה והשמוטה מ`משתגעים על מרי`. את צמד השקיות הריקות היא דחפה למחוך תחרה מוזהבת, מה שיצר שתי גבעות קטנות של מפלי עור דק, אפוי מידי ומנומש. המחזה היה כה פאתט וממגנט עד שנדרשתי להפעיל משמעת עצמית כדי להזיז משם את העיניים ולהשביע את הציוני שבחיים, לא משנה מה ולעולם לעולם לא בשום תנאי ייתן לי לצאת ככה מהבית.

למי מתאים? לחובבי הז`אנר, למרקדים ולכל השאר בתור חוויה אנתרופולוגית מרתקת. אפשר לבדוק באתר את התכנית שלהם, שמתחלפת מידי ערב. וטיפ מניסיוני האישי, אל תשבו על הספסל שלמרגלות הלהקה, אלא אם ממש בא לכם שכל מי שיושב למעלה בבאר יצפה בכם כי ההופעה, כולל הפרצופים המצחקקים והמרכלים מתחת לזמר, מצולמת ומוקרנת למעלה על מסך רחב. ראו הוזהרתם.

 

שעון חו"ל :  מחר ועוד שלושה חודשים. 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

6 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קלולס בפריז אלא אם צויין אחרת