00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אלת הלהט / קארין

אלמנה לא אני

אלמנה לא אני

 

אלמנה לא אני , זו היא

לה יתנו הדמעות

לה יתנו הדגל

וכל האותות

 

 

 

קפאתי, אתה יודע הרי כמה פעמים דמיינתי שזה קורה וכל פעם מחדש עלו בי מראות של בכי היסטרי וזעקות קורעות לב,  תמיד חשבתי שאאבד עשתונותיי, והנה אני יושבת באותה תנוחה קפואה מרגע שהתבשרתי בידיעה ורק מנטרה קבועה ממלמלת מבין שפתיי החסרות תחושה, "לא, זה לא יכול להיות"            "לא, יש כאן טעות"           "לא, זה לא יכול להיות"

 

 

1999-אפריל

 

ישבתי מולך כשהנרות  בחדרי יוצרים דמויות של לבבות קטנים בין חריצי התקרה, ריח הקטורת נישא לעבר המסך המואר בצלליתו של הנר, כוסית הויסקי בידי מתרוקנת בין אות לאות, הנשלחות לעינייך המתמלאות לחלוחית למקרא נשמתי.

אתה מספר לי שאתה פרוד, משתף אותי בקושי הרב לממש את הגירושין הסופיים, חש את נשמתי הקרועה חודרת את המסך עד לחדרי לבבך, וכדרך אגב משחיל הומור ציני לייבש את הדמעות הזולגות משני עברי המסך, "כשדופקים עורכת דין במיטה, היא בסוף תדפוק אותך במיתה" , אני משלחת לעברך חצי חיוך מאולץ.

 

 

1999-מאי

 

אני מתבוננת בתמונה ששלחת לי לפני דקה, לבוש במדי צב"א, עמידה זקופה, מלא בגאווה.

אתה מספר לי "חתמתי לא מזמן לתקופה נוספת בצב"א קבע" , אתה משלח מילים מלאות בתחושת גאווה לממסד זה שנוטל חלק גדול באישיותך, מספר על מאורעות,  על קידום לתפקיד בכיר, מחייך אליי בין סיפור לסיפור, ומעבר למסך דממה כבדה.

 

1999- יוני

 

אני עומדת מול המראה מביטה בעצמי בפעם האחרונה לפני היציאה, מנסה להרגיע את הפרפרים המעקצצים בבטני לקראת המפגש הראשון בנינו,  "הוירטואלי נותר מיותם מאחור, זמנה של המציאות החלה" ובאמירה מעודדת זו אני פונה אל הרחוב, אל הרחוב בו אתה ממתין לי, כשאורות המכונית מסנוורים את עיני אני מתקרבת אל הצללית השעונה על המכונית החונה מצידו האחר של הכביש, רגליי נהפכות לג`לי, חוששת שמא לא אוכל לגמוע את המרחק המועט שנותר עד אלייך.

 

הרחוב נדם, הולכי בטל החלו להאט הליכתם, פיסות נייר מתעופפות ברוח שהחלה מנשבת, עת עינינו ניצתו בלהבת המראה.

 

1999-אוגוסט

 

אתה מריץ את קלטת הוידאו להתחלה, מתכרבל לידי במיטה, משלח לעברי נשיקה קפוצת שפתיים, על המסך מרצד מסע הלוויה, אחד מחייליך מובא לקבורה, מטח יריות מנפץ את החלל, אתה מתרחק מגופי, נהייה לי קר, אני מושיטה יד אל כתף שמוטה, אתה מסית מבטך ממני.  אני מכריחה את עיניי לחזור אל המסך, לצרוב עוד אות של כאב.

הקלטת משמיעה קול סדוק מספיד חלל יקר, פנייך ניבטות מהמסך והקול הבוקע משם, לא מוכר.

אני סוגרת את הטלוויזיה באמצע ההספד, עינייך הכבויות שואלות "למה?", עיניי נעצמות  וגופי נזרק לעברך , ידיי בקושי עוטפות את גופך הרחב, אתה מנסה להרחיק אותי, להתבונן בעיניי, אך ידיי אינן מרפות מהחיבוק הלוחץ ופניי טמונות עמוק בגופך, אתה נכנע ומפסיק להלחם בי, מערסל אותי בידייך כתינוקת מתייפחת, וחולצתך שעד לפני דקה הייתה יבשה, שרויה בלחות דמעותיי.

אני מתנתקת ממך, אוחזת בידי קלסר שתלשתי מהמדף

"אני רוצה להקריא לך משהו שכתבתי" ומכחכחת בגרוני להקל על הגוש שהתעבה בין מיתרי קולי.

 

אלמנה לא אני

 

בפעמים שאתה הולך לשם

לבי מחסיר פעימה

מה יקרה אם יום אחד

יחליט הגורל על אסון רע

ואני בודדה עם כאבי

אפילו אבן לא אוכל להניח על קברך

אין תמונה , אין מזכרת , אין זכר

רק רגש עז וכביר, אפילו הוא שייך רק לי

 

אלמנה לא אני , זו היא

לה יתנו הדמעות

לה יתנו הדגל

וכל האותות

 

לה יהיה גלעד

לי רק לב שבור בדד .

 

 

עיניי נעוצות בדף, עינייך מאלצות אותי להתבונן בך, אני אוחזת בדף בכוח, לא משחררת מבט,

" אני לא חותם לתקופה נוספת, אין לי סיבה לברוח יותר, במאי אלפיים ושתיים אני משתחרר"

 

2000- אוקטובר

 

"עכשיו היא החליטה שהיא לא נותנת לי גט" אני שומעת את קולך השבור מעבר לקו הטלפון,

"נשמה, ממתינים לי בחוץ, יש סיור, נדבר ..."

צליל הניתוק צורם באוזניי.

 

2001- ינואר

 

"אני לא יכולה להמשיך ככה"    הדמעות צורבות נתיבים על לחיי

"כשתשתחרר מכל חבלייך, אני אהיה כאן, ממתינה"

דממה, ורק צליל הניתוק מהדהד באוזנייך לאחר מילותיי.

 

2001- דצמבר

 

" את יודעת כשאת רואה מישהו בפעם הראשונה, ואת יודעת שהוא "האחד" , את יודעת ?!"

"כן, אני מבינה" אני עונה לך

" תהליכי הגירושין מתחילים לזוז, בקרוב אני אהיה גרוש רשמית"  קולך צוהל.

"יופי"  אני עונה בקול צונן.

"ועוד חצי שנה אני משתחרר" קולך עולה בנשימה עצורה.

"ממתינה" אני עונה בקול יבש.

ושוב הטלפון מתנתק

 

2002-ינואר

 

"לא ראיתי אותך כל כך הרבה זמן, מתי כבר אתה בא"

"יש לי אחריות לחיילים שלי, אני לא יכול להשאיר אותם כאן לבד, ויש כאן אנדרלמוסיה שלמה, כל יום אנחנו קוברים חייל נוסף" קולך מנסר את השקט

אני פולטת אנחה אל האפרכסת, קולך גווע ואתה מנסה לפייס אותי.

"עוד חמישה חודשים ואני איתך"   "חיכינו כל כך הרבה זמן, עוד קצת"

"טוב, אני חייב לזוז, הקפיצו אותנו לתזוזה"

ניתוק.

 

2002-פברואר

 

הלילה החדיר את החשכה הסמיכה אל החדר, עדיין יושבת קפואה מהבוקר, עת שמעתי את קריינית החדשות במהדורה מיוחדת מביאה ידיעה,

"בסיור בשטח אחד מהטנקים עלה על מוקש, שני הרוגים"

תמונתך מתנוססת על המסך, מתחתיה שימך באותיות דם.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

31 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קארין101 אלא אם צויין אחרת