00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים האחרונים שלי

ספר הטלפונים

פוסט אחר, ליום השואה, לאמא שלי, האחת והיחידה
 

מספרי הטלפונים האחרונים נפרדנו אחרי שאמא שלי הייתה ב"יד ושם". זהו, נגמר מסע החיפושים, שלאחריו עמדנו אחותי ואני וערכנו טקס קבורה למעט הספרים שנשארו, כמו שקוברים ספרי תורה פגומים. חפרנו וקברנו וספדנו, אולי כי מה שנזרק עוד עלול לצוף ולחזור לחיים, אבל המתים מתים.

אולי כי רצינו את סבא שלי מת ואת אמא שלי חיה, ולא את סבא שלי נעדר ואת אמא שלי גם

 

אבא שלי ואני יצאנו יחד, במקרה, כל אחד בדרך לעיסוקיו, הוא לעבודתו ואני לבית הספר. בכניסה לחצר, על המדרגה השנייה, הוא היה זרוק, ספר הטלפונים. כריכה צהובה, עטיפה שקופה. קצת מפות בפנים והרבה שמות. נעצרנו לרגע, במבוכה של שני אנשים שלא מרבים לדבר על הדברים החשובים, והנה אחד כזה  מונח לו לפניהם, ואי אפשר להתעלם. כל התעלמות עכשיו תהיה הרבה יותר קשה. אבא שלי כחכח בגרונו ואמר "אני אקח את זה איתי. אני צריך את זה במשרד".

אבל זאת הייתה רק שאלה של זמן, ודי קצר אפילו, עד שאימא שלי תבין שגם השנה לא קיבלנו ספר. הרי היא הייתה מתקשרת לברר מתי יוצאת המהדורה הקרובה...

 

הגעתי הביתה בצהריים, ושם זה היה. ערימה ענקית של כל ספרי הטלפונים שיצאו החודש, של כל אזורי החיוג בארץ, והישנים, שהוצאו ממקומם, ואמא שלי יושבת ביניהם, כמו ילדה שעומדת לפגוש את אבא שלה באיחור של ארבעים שנה. כאילו בעוד דקה היא תאתר אותו, התעמולה תיפתר, והאב והבת יתאחדו.

 

אימא שלי,  אישה בת חמישים, ילדה בת חמש. אבא אחד חסר מפריד בין שתיהן, הילדה והאישה.

היא יושבת נרגשת, חוששת. מעבירה יד בשיער, מחבקת את עצמה. יושבת

מכופפת. מתופפת באצבעות. בוהה בספרים, ולא נוגעת.

 

 גם אחותי הגיעה. נכנסה הביתה כרוח סערה,  ראתה את ערימת הספרים, ונבלמה מיד. הנה זה מתחיל. עוד שעה, עוד שעתיים, אבל לא יותר .

 

 מעט זמן עובר ואימא שלי קמה. הנה היא תיגש למטבח.  היא תכין לפתן. זה שאני לא טועמת. ואחותי גם לא. ואבא שלי בולע כאילו הוא לא שם. ואכן. הולכת למטבח. מוציאה את הפירות הקיציים, ומתחילה לבשל. קולפת וחותכת. שזיפים, משמשים, אפרסקים, תפוחים. אגסים. קינמון. סוכר. ודמעות. והרבה לפתן. חייב להיות הרבה.  והשקט. כאילו כל מילה בטקס תחלל אותו. ילדה מכינה לפתן.

 

וארוחת הצהריים.

אימא שלי אוכלת בדממה. עוד ועוד. אולי אם תהיה ממש שבעה ואף יותר מזה, היא לא תאכל מהלפתן. ואז כשהוא יבוא, יחכה לו המון לפתן. וכשהיא מלאה לגמרי, היא מוזגת לכולנו מהלפתן,  אוספת מעט לכפה, מרימה אותה לאוויר, מקרבת לפיה, נעצרת, כשידה באמצע הדרך,  ומתחילה.

 "אתן יודעות, כשאבא שלי חזר מגדודי העבודה, הרשו לנו לבקר אותו. עוד לא היינו בגטו. אימא שלי הכינה לו לפתן. הפעם היחידה בחיים שאימא שלי בישלה לפתן. והוא היה כל כך טעים. לקחנו לו הרבה אוכל, הרבה כמובן לעומת מה שהיה לנו בבית. לחם, וחמאה, ונקניק, אפילו מעט עוגיות. אימא שלי ארזה הכול בנייר עטיפה חום. רק את הלפתן היא שמה בצנצנת גדולה. והלכנו לראות אותו. הוא כל כך שמח לראות אותנו. ישבתי עליו כל הפגישה. הוא דיבר קצת עם אימא שלי, אבל בעיקר אכל וחיבק אותי. וכשסיים לאכול, כבר גמרתי את כל הלפתן שהיה בצנצנת. אמא שלי הסתכלה עלי במבט כועס, ואמרה שבגללי הוא לא אכל לפתן.. אחר כך חזרנו הביתה, ויותר לא ראיתי אותו."

 

בכל שנה, באותו הטון, באותו הקצב, באותן המילים, יד ימין אוחזת בכף מלאה בלפתן, מחכה באוויר לסוף המילים. ואז היא מתחילה לאכול מהלפתן.

אימא שלי מסיימת לאכול את הלפתן שלה, מחזירה את הלפתן מהקעריות המלאות עד תום שלי ושל אחותי חזרה לסיר, ממלמלת משהו על כך שאסור לזרוק לפתן,  וחוזרת לספרי הקודש שלה.

 

הספר הראשון. מתחילים תמיד, בכל שנה, בספר של ירושלים והסביבה. פותחים את הספר באות צדיק. מדפדפים מעט  ומגיעים לציטרום, במתח, כאלו שיש סיכוי שהוא שם. הנה. הגענו. הניה. ציטרום הניה. מה קרה לדוד. בשנים שעברו הניה הייתה עם דוד. "ציטרום הניה ודוד". ואז היא אומרת לנו, "תתקשרו קודם להניה". בשקט, הטון כמעט מתחנן. "אבל אימא, כבר עשר שנים את מדברת עם הניה ודוד. הם לא קשורים", והיא, במבט חותך אך מנותק, אומרת בשקט "אולי הם שמעו משהו. דוד בטח מת. הייתה לוויה. הגיעו קרובים. זה הזמן שבו יוצאים הסיפורים. תתקשרו. תשאלו מי היה בשבעה."

 

קול של אישה מבוגרת עונה. אני שואלת בנימוס אם זאת הניה, ומשהשיבה בהן, אני מסבירה שוב, כמו בכל שנה. "שלום הניה, אני הבת של אווה ציטרום. רציתי לשאול אם את יודעת משהו על משה ציטרום"

והניה, כמו בכל שנה, אומרת לי שאין במשפחה שלה או של בעלה שום משה, מלבד בנה, ובכלל, הם לא מהונגריה.  ובשקט, במבוכה רבה אני שואלת מה קרה לדוד, שהוא נעלם מספר הטלפונים, והניה אומרת כמו למכרה ותיקה, והרי אנחנו מדברות כבר כמה שנים, שדוד חלה ומת. "ובכלל",  היא אומרת לי, "תני לי לדבר עם אימא שלך" ואני, מודה מקרב לב לאישה הזאת, שמעולם לא פגשתי, על הסבלנות והרוך, ומעבירה את השפופרת לאימא שלי. אימא שלי בעיקר מקשיבה, מהנהנת, הצבע אוזל מפניה, פניה נרפות  והתקווה מתחילה להעלם. אימא שלי שואלת מי היה בשבעה, מהנהנת,  שואלת על כל קרוב משפחה של דוד, אם הוא מצד אימו או מהצד של ציטרום, ומכיון שגם להם משפחה קטנה, הרי שהרשימה קצרה, ואימא שלי שוב מבינה שאבא לא ייצא לה מהשבעה הזאת, מודה מקרב לב להניה, מאחלת לה אריכות ימים,  ומסיימת את השיחה.

ממשיכים. ציטרום משה. למרות השם הזהה השיחה קצרה. משה הוא הבן של דוד והניה. אנחנו כבר יודעים. אבל זאת שיחת חובה. אולי במקרה זה משה אחר, המשה הנכון, החסר. אבל משה עונה במבוכה שהוא עדיין המשה הזה, אני מתנצלת, ממלמלת משהו על מותו של אביו, ומנתקת.

המספר הבא. יעל ציטרום

ואחר כך אברהם ציטרום. עונה. גם איתו דיברנו בודאי יותר מפעם אחת. אברהם ציטרום הוא איש צעיר, ולאבא שלו בכלל אין אחים, ןאין לו שום קשר עם אבא שלו שנמצא באמריקה כבר עשרים שנה. 

 

המילה "אמריקה" היא מילה קשה. מי יודע כמה ספרי טלפונים יש שם. אבל היא מוותרת, ונפרדת מאברהם.

 

ציטרום חדש בספר, או ככה לפחות נדמה לה. פותחים את הספרים הישנים, ומשוים. יש ציטרום  חדש.

ממשיכים את מעט הציטרומים שזכו לגור בירושלים. מסמנים את אלו שלא ענו. שניים. נתקשר שוב בערב. השיחה הקבועה. נודה על כל אלו שהיו נחמדים. נבין את אלו שפחות. חלקם לא נחמדים אלינו כבר כמה שנים, אבל כולם, בלי יוצא מן הכלל, משתפים פעולה.

 

עוברים לספר הבא. אותו הטקס. לפעמים נדמה לי שאם יעירו את אחותי או אותי באמצע הלילה, נוכל כבר לדקלם  את כל הלא קרובי משפחה שלנו. זה הבן של זה, זאת הגרושה של ההוא, זה וזה אחים. משפחות משפחות, אבל לא שלנו.

 

לקראת ערב, משסיימנו את כל הציטרומים , ציטרונים, ואת הלימונים שאולי עיברתו את השם, בכל הספרים, אימא שלי קצת מרפה. לא שהסערה חלפה. ידענו.

 

מעולם לא הבנתי למה יש ביטויים כמו "השקט שלפני הסערה" ו"השקט שאחרי הסערה" ואין גם "השקט שבסערה", כאילו סערות צריכות להיות רועשות, או שלפני ואחרי יש תמיד שקט. ומי בכלל קבע ששקט זה טוב.

אימא שלי למשל, בוכה נורא בשקט. אולי בגלל זה היא בוכה כל כך הרבה שנים.

 

התיישבנו בסלון, בלי לעשות כלום. רק היינו שם, שזה לבד היה מאמץ לא קטן. ארבעתנו. אימא שלי ואחותי ואני, והסבא הנוכח נעדר שלי. והאוויר, שהיה כבד ודחוס ולא זז לשום מקום.

 

אחותי ניסתה לדבר. כאילו לחלל האוויר. "אימא, הוא היה חוזר אם הוא היה חי". אכן, לרגע לחלל האוויר. אחרי שקט ארוך אימא שלי מרימה את הראש, נפרדת לרגע מהמחשבות שלה, לטובת המילים, ואומרת" את יודעת? את היית שם? את ראית שהוא מת?"

 

"שם", מילה שלמדנו מגיל מאוד צעיר, היא בכלל לא תאור מקום. "שם" זה תיאור מצב, תאור זמן, תאור  אופי. או שם כולל לפלנטה אחרת, שאנחנו רק הלווין שלה, וכמו לכל כוכב לכת, גם לזה יש עונות השנה. העונה של יום השואה, העונה שלפני החגים, כשלנו אין בכלל משפחה,  העונה של  ספרי הטלפונים, העונה של מסיבות סוף השנה והטקסים האחרים. באופן מחזורי ומדויק.

ואין גם שמות כמובן. או תיאורים אחרים. מלבד "שם", כך ידענו, יש גם "הם". שם גוף כללי, שמתאר בדיוק רב מדים ומגפיים, לפעמים נוסף ל"הם" גם כלב.

 

מסיבות הגן היו הקשות ביותר. אז עוד לא למדנו להסתיר אותן. זה בא רק אחר כך, כשכבר היינו ממש גדולות, אולי בכיתה א או ב, כשידענו שהכי טוב להיות הילד היחידי שההורים שלו לא באים למסיבה, אם ממש מתעקשים לקרוא לזה ככה.

 

בכל אירוע כזה, שלאחרים היה כנראה באמת  מסיבה, אימא שלי הייתה באה מתוך תחושת חובה, תמיד שותקת כל הדרך, צעדיה מהירים אך כבדים, כאילו כל הורדה והרמה של הרגל כרוכים במאמץ, אחרת היא לא תצליח להגיע, ולאורך כל המסיבה היא הייתה יושבת ובוהה, מעולם לא מחייכת לאף ילד, לאט לאט מתחילה לדמוע, בסוף הטקס כבר כולה רטובה, אבל ממש בשקט, כדי לא להפריע, או כדי לא לבלוט, כי מסוכן להיות ילד בולט,  אוחזת בידי או בידי אחותי במהירות, ולוקחת אותנו משם, בעצב גדול, כדי להימנע משאלות ילדים או הורים אחרים. אף פעם לא שאלנו אותה אם נהנתה, או אם שמעה כשהופענו. ידענו שהיא לא ראתה כלום, כמו שידענו שבדרך הביתה היא תגיד שבכל פעם שהיא רואה קבוצה של ילדים קטנים, היא חושבת על כל הילדים שנלקחו למחנות, ואיך סבתא שלה החביאה אותה, אבל את הילדים האחרים לקחו.

 

וגם את סבא שלי, שמעולם לא חזר. משם, מהם.

אבא שלי הגיע, מאוחר מהרגיל, ואני תהיתי אם הוא סתם  במקרה שכח, או שמא גם הוא ישב וחשב כל היום על הספר החדש ומה שמחכה לו בבית,  את השקט הכבד שיהיה בסלון הבית, את הנשימות והאנחות שלהם, ואת כל המילים שלא נאמרו.

פעם ניסינו אחותי ואני לנחש מה יותר גרוע ואיפה יותר אכזרי, בזיכרונות שלהם או בדמיונות שלנו, עד שגילינו שלהם יש גם זיכרונות וגם דמיונות.

 

הבוקר  למחרת החל כמו בכל בוקר, בהתארגנות ליום רגיל, מלבד מתח קל שהיה באוויר, שמקורו בעיקר בדברים שלא נאמרו. כאילו מחקנו כולנו את האתמול, כאילו אין ערימת ספרים בסלון, כאילו אנחנו לא יודעים מה צפוי לנו.

 

אפילו הפרידה הייתה רגילה. הרבה כאילו, כי לולא כן, מה כבר יכולנו לומר. רק חיבקנו את אימא שלנו קצת יותר, יודעים, והיא יודעת שעכשיו כנראה לא נתראה כמה ימים. אבל לדבר על זה לא יכולנו. היו פעמים שניסינו. אבל איך מסבירים ליתומה בת חמש, שמחכה לאבא שלה כבר  ארבעים שנה, שהוא לא יבוא כי הוא מת.

 

וכצפוי, בצהריים היא לא הייתה בבית. כבר לא התקשרנו למשטרה. כבר לא פחדנו יותר שהיא עשתה לעצמה משהו. ידענו שהיא נסעה בעקבות ספר הטלפונים לצפון הארץ. משפחה משפחה היא תלך לראות. מרחוק. תמתין בחוץ ותסתכל. אולי ציטרום אחד יהיה גבוה כמוהו. אחר אולי שחום כמותו. ובתום המסע  בדרום הארץ היא תחזור הביתה מרוסקת, לשנה נוספת, ילדה נטושה ואבודה.

 

עד לביקור ב"יד ושם". ל"יד ושם" די נמנענו מללכת, בעיקר כי הרגשנו בתוך אלבום תמונות משפחתי ענק, מחפשות בכל תמונה פנים מוכרות, רק שמעולם לא הכרנו באמת את הפנים, ואחרי כמה מאות תמונות שבחנו, בייחוד במקומות שבהם ידענו שיש לנו משפחה,  האקציה באאושויץ, תמונות מבוכנוואלד, הרגשנו  עייפות מחוקות ומאוד אשמות. אבל הפעם פתחו אגף חדש, והיא ביקשה ללכת. כמובן שללכת לבד לא בא בחשבון. אז הלכנו איתה, כדי לא להגדיל יותר את אוסף הדמיונות. אימא שלי, באשמה גדולה על שהיא חיה, השתדלה לראות הכל, כדי להגדיל את אוסף הזיכרונות ואוסף הדמיונות. ואז, כמעט משום מקום, היא נעצרה, והחלה לרעוד. כל גופה רטט, כמוכה ברק, וייללת חיה פצועה בקעה מפיה. "הוא מת, הוא מת, הוא לא עזב אותי, הוא מת" מלמלה בבכי גדול, והתפרקה, בוכה בקול כמו שלא בכתה אף פעם. ניגשנו לראות את מה שהיא ראתה. דף ישן, מזכיר קצת דף של ספר טלפונים. הרבה שמות. אבל היה כתוב שם, באחת השורות

" ציטרום שנדור משה . 23.5.1913-20.3.1945   הונגריה   ובתאריך הגעה, היה כתוב נובמבר, ומתחת לסיבת המוות היה כתוב "טיפוס". והכל כתוב בצורה מסודרת להפליא, כאילו מדובר ברשימת תפוצה או מצרכים, ולא בתעשיית מוות קרה ומחושבת ומצמררת..

אימא שלי, לראשונה בחייה ראתה רישום כלשהוא של מותו, בגרמנית. מהמחנה.

"הוא באמת מת, "הם" כתבו, הוא מת. זה נכון, הוא לא עזב אותי, הוא מת, הוא מת, אני יתומה, בגלל זה הוא לא חזר", לא הפסיקה למלמל תוך כדי בכי גדול, בעודנו לוקחות אותה ברוך למונית, כדי לחזור הביתה.

 

שתקנו כל הדרך, היא בכתה. הנהג שאל בזהירות מה קרה, ואחותי ענתה לו בטבעיות שסבא שלי מת, כאילו זה קרה עכשיו, וזה מסביר את הבכי הגדול. הנהג מלמל "שלא תדעו עוד צער....." ושתק איתנו בשאר הדרך.

הגענו הביתה, ואימא שלי כנראה מתוך צורך גדול להודיע לכל הקרובים, אמרה "תודיעו להניה ולכל הציטרומים", כאילו הולכת להיות לוויה ואחריה שבעה, כי סבא שלי סוף סוף היה מת בכל מקום, ולא רק בספרי ההיסטוריה הגרמנים, וספרי הטלפונים הוצאו שוב ממקומם, ולמי שיכולנו הודענו, והניה אפילו אמרה לי בשקט "בשעה טובה, אולי יהיה לה קצת שקט", ואימא שלי אמרה שהיא לא רוצה לראות יותר את ספרי הטלפונים, אבל אי אפשר לזרוק אותם סתם ככה, כי האין משפחה שלנו הייתה מסומנת שם כבר שנים, עם הבן של ההיא, והאבא שבאמריקה, של ההוא, אז חפרנו להם בור גדול בגינה, וכיסינו, ואפילו אמרנו אל מלא רחמים, אחותי ואני, ואחותי ישבה שם ליד ערימת האדמה והקריאה לנו מתוך שיר של ביאליק "נימה אחת אילמה נשארה,/ אילמה נשארה עד היום!/ וצר מאוד מאוד!/ כל ימיה זעה נימה זו,/דומם זעה, דומם רעדה,/ אל מזמורה, דודה גואלה,/ כמהה, צמאה, עגמה, נכספה,/ כאשר יעגם לב למזומן לו:/ ואם התמהמה- בכל יום חיכתה לו/ ובנהימה טמירה שיוועה לו-/ והוא התמהמה אף לא בא./ אף לא בא!....

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל anatma אלא אם צויין אחרת