00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים האחרונים שלי

המתנה של אודי

אני הולכת לישון.

לילה מהחלומות, בערך. או מהסיוטים. אני מתעוררת המון פעמים, בכל פעם אני מנסה להישאר ערה, אבל נשאבת לשינה. משהו די דומה למה שקורה בהרדמה לפני  ניתוח, כשאתה מנסה להיאחז אבל נשאב ללא שליטה. בחלק מההישאבויות האלו אני אפילו מספיקה לחשוב "זה בא" או "אני מתה".

 בבוקר אני מתעוררת ולשם שינוי מצליחה להישאר ערה. אני סוקרת את החדר. אני חיה לגמרי, איזה יופי.

אני יוצאת למרפסת אצל ליאורה, שותה איתי קפה בניחותא,

 כותבת מעט, שוב משפטים כמו "אוף, דווקא כשכל כך טוב צריך ללכת".

 אני נזכרת בכרטיסיות מאמש  והולכת להביא אותן.

אני קוראת אותן אחת אחת, בתשומת לב מלאה, נהנית כמובן. ואז לקראת הסוף אני מגיעה לכרטיסיה שאודי בני כתב לי.

 "לאמא

אין לי הרבה מה להגיד חוץ מזה שאני אוהב

אותך ותחסרי לי מאוד.

אני יודע שתמיד תהיי איתי בכל זמן ובכל מקום.

 

תודה על מה שהענקת לי,

חיים יפים שאני אוהב.

 

תדעי שאני אוהב את עצמי יותר ממה

שאת חושבת, ואני בטוח שזה

בזכות הביטחון שנתת לי.

 

אוהב אותך מאוד

אודי."

 

אני פורצת בבכי גדול.

שעה לפחות אני פשוט בוכה בלי שליטה, בהקלה גדולה.

ולא מעצב.

אני מוצפת ממנו לגמרי, אני עולה על גדותיי.

 

אני חושבת תוך כדי בכי, שאם אדם יכול לקחת איתו לקבר משהו, זה הדבר שאני רוצה.

 

אני יודעת שהוא אוהב אותי. אני באמת אהיה איתו בכל מקום, מרגיע אותי שגם הוא יודע את זה.

והנה הבן המתבגר שלי מצליח בתוך כל הכאוס הזה, בתוך כל העצב, לראות גם שיש לו חיים יפים.

חיים שהוא אוהב.

מה יכול לשמח הורה יותר מזה.

 

אבל זה המשפט הבא שממיס אותי לגמרי.

האהבה העצמית.

 

אני מאמינה גדולה, כבר שנים, באהבה עצמית. לא נרקיסיסטית, אלא זו  הפשוטה, הראשונית,  הבריאה.

זו שאנחנו נולדים איתה.

 

אבל במהלך השנים כל כך הרבה פעמים זה משתבש.

 

אני מחלקת את תושבי כדור הארץ לשלוש קבוצות.

אלו שנולדו עם אהבה עצמית ונשארו איתה מאז ומעולם

אלו שאיבדו אותה ולא אוהבים את עצמם

ואלו שזכו פתאום באמצע החיים, להתאהב בעצמם מחדש.

 

אלו הם בעלי תשובה אמיתית במובן הזה. הם יודעים איך נראה ההבדל, איך החיים משתנים מאותו הרגע

מי שיש לו את זה מאז ומעולם לא ממש יבין.

מי שאין לו גם יתקשה.

אבל אלו שזוכים בה באמצע החיים, יודעים איזו הרגשה זו ואיזו אהבה חשובה זו.

 לפעמים אני שואלת אנשים מבוגרים אם הם אוהבים מתנות, או ימי הולדת.וכשמישהו אומר לי שלא, הוא שונא מתנות, או שהוא לא רוצה שיחגגו לו יום הולדת, אני כמעט תמיד מקשרת את זה לשם.

עוד לא ראיתי ילד קטן שונא מתנות

עוד לא ראיתי מישהו שנולד כשהוא לא אוהב ימי הולדת בילדותו.

בזמנים של "שמחת חיים" ראשונית, כמו בילדות, אנחנו כל כך אוהבים יומולדת ומתנות.

חלקינו יתאכזב כל כך במהלך השנים, שנלמד לא רק לוותר, אלא פשוט לא לרצות.

 ככה זה במה שקשור באהבה עצמית. זו שיש בה קבלה של עצמך, הידיעה שלא רק שאתה שווה, כי זו תחושת ערך וזה קצת שונה,

אלא שבאמת מגיע לך הכי טוב.

לא על חשבון אחרים  ולא בכוח, אלא בלי שום קשר והשוואה לאחר.

 ההרגשה הזו שאתה קם בבוקר ואתה אוהב את עצמך, ואתה מתחבר בקלות לעולם,  יכול ליהנות ממנו, ומרגיש שהאהבה הזו מרחיבה לך את העולם הפנימי, ומעשירה את חייך, כי כשאתה אוהב את עצמך, כל כך קל לך יותר לאהוב את האחר.

 ואני יודעת על מה אני מדברת, הייתי שם.

תמיד ידעתי שאני "שווה",
אבל עבדתי קשה כדי לזכות בחזרה באהבה עצמית.
וכשזכיתי בה, התחלתי לממש כל כך הרבה דברים שרציתי, שפתאום הפכו להכרחיים ואפשריים, בייחוד אפשריים.

 ואני יושבת עם הכרטיסיה  של אודי,

בוכה

רואה שהבן הרגיש שלי מגיש לי את צלחת פירות ההצלחה. הוא אומר לי במילים שלו

אימא, אני בסדר, אני אוהב אותך, אני יודע שאת אוהבת אותי,

היית שם בשבילי במקומות החשובים,

יש לי בטחון

אני אוהב אותי,

ואני אצליח.

 או, נוחי בשלווה אימא, אל תדאגי לי כל כך, אני אהיה בסדר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל anatma אלא אם צויין אחרת