00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

צליל מכוון

חרדה

אלה היו ימים כתומים, ימים של תפוזים ותה. הרגשתי שאני משתקמת. הלב נרפא מצלקות ישנות, הייתה לי אהבה, לא עישנתי לא שתיתי, הרגשתי שופעת בריאות. זה היה  בסתיו, הדשא התכסה בעלים יבשים צהובים אדומים וחומים, האויר היה קריר וצורב, אויר כזה לא הרחתי שנים.

 גרתי בלב תל-אביב ויכולתי לנשום עמוק, ריח היסמין חדר דרך התריס השבור והיתושים החלו להתמעט.

דווקא  אז פרצו החרדות. דווקא עכשיו,  כשנבנה בתוכי ביטחון פנימי בך, כשהידיעה שאתה  לא עומד לעזוב חלחלה לתוכי, הלילות התחילו להתארך. הפסקתי לישון. כל הלילה, כל לילה, שמעתי את הלב שלי הולם בחזי. אם רק הייתי מצליחה להשתיק את הקול הזה הייתי מצליחה להירדם. רק לפנות בוקר, כששמעתי את מחלקי העיתונים במדרגות ואת האוטובוסים הראשונים מהכביש הראשי יכולתי לעצום עיניים.

לקחת אותי לים. ירדנו למזח, המים היו אפורים סגולים והגלים שאגו.  אני מרגישה ממש טוב, הודעתי לך מופתעת ואתה אמרת  שהתרופה שלי היא הים, יום יום ים, וליקקת את המלח מהפנים שלי.

הייתי בסדר עד שהחשיך. ברגע שירד הלילה המועקה חנקה אותי, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. ישבתי במיטה באור בעיניים פקוחות וחיכיתי לבוקר.

החורף הגיע. רוחות עזות הדפו אותי ברחוב, הרגשתי שמיום ליום אני מאבדת כוחות, את כל הכוחות שלקח לי שנתיים לבנות בתוכי. כל יום עוד קצת. 

 כל יום התקשיתי קצת יותר לקום מהמיטה.

כל יום התקשיתי יותר ויותר לצאת מהבית.

 פעם בשבוע הלכתי לרופאה שלי, רק כדי לראות את החיוך הרך שלה, שהמתיק את מילותיה המרות. הלב שלך בסדר גמור, זו חרדה, רק חרדה.

ואני העדפתי מחלת לב על חרדה. לא חשבתי שחרדה זה הפיך. הסימפטומים היו כל כך נזילים, לא הייתה שום חוקיות. יכולתי רגע אחד לזרוח מאושר ובמשנהו לקרוס.

הסימפטומים השתנו מפעם לפעם, אבל תמיד זה הרגיש לי כאילו אני הולכת למות. יכולתי להתעלף או להיתקע באמצע רחוב הומה.

זה נמשך שנים, בעוצמות שונות. בהדרגה הפחד המשתק התעמעם, הפך לחוסר מנוחה, סימנים פיזיולוגיים שאני מזהה במהירות. מצאתי את הדרך שלי לשלוט בזה, לא להיות לבד כשזה מתקרב. להרים טלפון לחברה טובה, לקחת כדור, לנשום עמוק, לצאת להליכה ברגל.

היום כבר יש לי השערה איך זה התחיל אצלי. באיזשהו שלב הלחצים של החיים רפו, ואז השתחררו כל השדים. הייתי זקוקה לשליטה, חרדה מתבטאת בהתכווצות פיזית ומנטלית, הייתי צריכה להתכרבל פנימה כדי לשרוד. בהמשך נתתי מקום לגוף שלי להתבטא, הריקוד, הנשימות, השיאצו, היו סוג של תנועה כלפי העולם. אני עדיין לא יודעת לנשום נשימות עמוקות באמת אבל למדתי לחיות באור ולא בחושך, לרקוד לבד ולצייר את התסביכים שלי.

ולפעמים יוצא לי לקרוא כאן פוסטים בלילה, בבלוגיה, של בחורות שמתארות בדיוק את מה שאני עברתי. ובא לי להגיד להם שזה סיוט שלא כתוב בשום מקום, שלמי שלא חווה את זה קשה להבין, אבל זה עובר.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

106 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הר הקסמים אלא אם צויין אחרת