חיי חתול רחוב

 

אני זוכר, באוגוסט שנה שעברה.... כמה חם היה, רק נולדתי...

שתי אחיותי ואחי נהגו לזנק על הפטמות של אמא ברעב בכל פעם שזו המסכנה קמה או החליפה תנוחה. מיד זיהיתי את המצוקה בעיניה הטובות... עיניים ירוקות, צלילות שאין לטעות בה... היא הייתה רעבה ותשושה.

המלטה היא לא חוויה פשוטה.. אבל לא חסכתי ביניקה, אינסטינקט פנימי מפותח של הישרדות פעל אצלי כבר מהימים ההם, כל עוד יש אוכל - אל תסרב לו. אמר לי גופי.. שהיה חזק מכדי שאתנגד לו.

הימים של פעם.. שיחקתי כל היום עם אחיי ואחיותיי, בלי דאגת ובלי מחשבות.

 

בגיל חודש וחצי החלו הצרות, מאז.. הן לא הפסיקו להטפל אלי.

אחי הגדול בכמה דקות, ההרפתקן שבנינו... יצא מהמחבוא שהכינה לנו אמא, מגוננת כל כך, טובה כל כך.

הוא יצא החוצה, אמא רדפה אחריו אך לא הצליחה למנוע את מה שקרה אח"כ. צרחת כאב מחרידה וחריקת גלגל מצמררת.. איש צועק בקול צורם ולוחץ על הגז בכל הכוח. הצצתי החוצה יחד עם שתי אחיותי והזדעזעתי.

 

הקלות בה אחי הגדול איבד את חייו הטריים צימררה אותי, הגוף השלם אך חסר הנשימה שלו עתק את נשימתי שלי, אך יותר מכל, דווקא אמא היא זו ששברה את ליבי - לא זזה מגופתו השלווה במשך יום ולילה, בוכה וזועקת.. זעקות מחרידות של אובדן.

ועל זה נאמר.. הסקרנות הרגה את החתול.

 

גם אחותי נחלשה בהדרגה..כל פעם קצת יותר, פתאום היא לא ששה להצטרף לכל משחק ולא לזנק על גבינו בכל פעם שסובבנו את הראש.. אמא ליקקה אותה ונראתה מודאגת, יללה צרודה אחת של כאב הספיקה כדי שאבין את חומרת המצב, אחותי חולה מאד. מכיוון שאמא הייתה מגוננת מאד, היא הקפידה מאד שלא נצא מהמחבוא הקטן, חוש ההרפתקנות והעצמאות שלי גבר עלי... אבל מעבר לו, הרצון להציל את אחותי, הייתי משוכנע שהפיתרון נמצא אי שם - בעולם.

יצאתי בחשש, פוגש לראשונה (וחבל שלא לאחרונה) בני אדם... ילדים הקיפו אותי, פחדתי. רצתי במהרה וטיפסתי על עץ, הילדים צעקו בקולות גבוהים ומשונים, היה נראה שהם נהנים ממראה הזנב המנופח שלי. סמרתי בכל הגוף...  יללתי בפעם הראשונה בחיי כדי להפחיד, פתחתי את הפה כמו שאמא עשתה כשבאו פולשים למחבוא שלנו. הילדים צחקו עוד יותר.. בדיוק כשחשבתי שאין בי די כוחות להשאר שם ארוכות, הפתיעה אותי צרחה רמה מהבניין ממול. צרחה שכמעט הפילה אותי היישר לזרועות הילדים... אך גרמה לחבורה המפוקפקת לברוח לתוך הבניין, שמחתי למזלי הטוב והמשכתי לשוטט בלב שלם וחסר פחד. מחפש משהו, ולא יודע מה הוא.

 

הייתי עוד חלש מהמהולמה שהנחיתה עלי מותו של אחי, וממצבה של אחותי. טיפשים הם הטוענים כי חתולים אנטיפטים ואינם מביעים רגשות.

 

נחוש בדעתי לעשות משהו מועיל, וכעבור חיפוש מייגע ביותר של כמעט שעה, שהעלה בחקתו רק קצת מהסוף של הקוטג` של מישהו והרבה מאד פלסטיק וניירות. יצאתי משם כשבפי פולקה עוף שנזרק ע"י אחת השכנות, החיטוט בפח הזבל היה הדבר המגעיל ביותר שנאלצתי לעשות בחיי, רבים הם שחושבים כי חתולים נהנים מהפשפוש בפחים, שהם חיה מטונפת..

אם הם היו יודעים כמה שעות התלקקתי אחרי אותו זינוק אמיץ לפח השכונתי, כמעט לילה שלם!

 

כמעט לא התאפקתי וטרפתי את הפולקה בדרך, התרכזתי בכל הכוח במטרה ותוך דקות ספורות הגעתי למחבוא. מניח את רגל העוף לצד אמא, ומתחכך בה באהבה...

ראיתי עליה שהיא פותחת את הפה לגעור בי, מה פתאום יצאתי מפתח המחבוא, למה אני מלוכלך ולמה הדאגתי אותה כך.. אבל ברגע שראתה מה הבאתי סלחה מיד, הבינה את כוונותיי והעניקה לי ליקוק רטוב ומלא אהבה

 

 

*************************************************************************************************

 

היום, לחפש בפחים זו שיגרה קשה, מחבוא מגן מזמן אין לי, גם לא אמא אוהבת ומוערצת - היא נדרסה בחיפוש אחר מזון עבורינו.... אופנוע.

אחותי החלשה מתה, ואבדו עקבותה של השניה.. יש הטוענים כי ראו גברת זקנה וחביבה אימצה אותה לחיקה, יש הטוענים כי מתה בדרכים שונות... אני רוצה לקוות שטוב לה.

 

 

המשך,  אם תרצו...

בפעם הבאה.