00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

צליל מכוון

שפה טרום מילולית

 
 
"שפתם הראשונה של בני האדם הייתה מחוות ידיים. לא היה שום דבר פרימיטיבי בשפה שזרמה מידי האנשים, שום דבר שאני אומרים כיום שלא יכול היה להיאמר במגוון התנועות האינסופי שאפשר להפיק באמצעות העצמות העדינות של האצבעות ומפרקי הידיים. המחוות היו מורכבות ומעודנות, כרוכות ברגישות של תנועה שאבדה לנו כליל מאז.
 
בעידן הדממה אנשים תקשרו יותר, לא פחות. צורכי ההישרדות הבסיסיים הכתיבו תנועה כמעט בלתי פוסקת של הידיים, ועל כן רק בשעות השינה (ולפעמים גם אז לא) לא אמרו בני האדם דבר זה לזה. לא הייתה הבחנה בין מחוות השפה למחוות החיים. העבודה הכרוכה בבניית בית, למשל, או בהכנת ארוחה,  הייתה ביטוי שלא נופל מהתווית הסימן אני אוהב אותך או אני רציני. כאשר השתמשו ביד כדי לגונן על פנים מפני רעש חזק ומפחיד נאמר דבר מה, וכאשר השתמשו באצבעות להרים את מה שהפיל אשם אחר נאמר דבר מה: ואפילו כשהידיים נותרו במנוחה, גם אז נאמר דבר מה.

מטבע הדברים, היו אי-הבנות כשאצבע התרוממה לגרד באף, ואם בה בעת נוצר קשר עין מקרי עם המאהב, המאהב היה עלול לראות בזה את המחווה הלא שונה בהרבה שפירושה כעת ברור לי  ששגיתי כשאהבתי אותך. הטעויות היו קורעות לב. ויחד עם זאת, מאחר שאנשים ידעו כמה קל לטעות,מאחר שלא השלו את עצמם שהם מבינים מצויין את דבריהם של אנשים אחרים, הם היו רגילים לקטוע זה את זה כדי לשאול אם הבינו כהלכה. לפעמים היו אי-ההבנות הללו רצויות אפילו, מאחר שהעניקו סיבה לאנשים לומר, סלח לי, רק גירדתי באף, מובן שברור לי שאף פעם לא שגיתי כשאהבתי אותך. בשל שכיחות הטעויות, עם הזמן הלכה והתפתחה התנועה לבקשת סליחה לכדי הצורה הפשוטה ביותר, פתיחת כף היד היה בה כדי לומר: סלח לי.
 
פרט לעדות אחת יוצאת דופן, לא נותר כמעט זכר לשפה ראשונה זו. עדות זו, שעליה מבוסס כל הידע בתחום, היא אוסף של שבעים ותשע מחוות מאובנות, טביעות כפות ידיים אנושיות שקפאו באמצע המשפט, במוזיאון קטן בבואנוס-איירס. אחת מהן היא המחווה ללפעמים כשהגשם, אחרת לאחרי כל השנים האלה, אחרת להאם שגיתי כשאהבתי אותך?
הן נמצאו במרוקו בשנת 1903 בידי רופא ארגנטיני ששמו אנטוניו אלברטו דה ביידמה.
הוא טייל ברכס האטלס הגבוה כאשר גילה את המערה ובה שבעים ותשע המחוות שהוטבעו באבן הצפחה. הוא חקר אותן במשך שנים מבלי להתקרב כלל להבנתן, עד שיום אחד, כשכבר קדח מחום הדיזנטריה שימות בה, גילה פתאום שהוא מסוגל לפענח את התנועות העדינות של אגרופים ואצבעות הלכודות באבן. כעבור זמן קצר נלקח לבית-חולים בפס, ובשוכבו גוסס התנועעו ידיו כציפורים, מתוות אלף מחוות שנחו רדומות כל השנים.
 
אם בהתכנסויות או במסיבות גדולות, או בחברת אנשים שאתה חש מרוחק מהם, ידיך תלויות לפעמים במבוכה בקצות זרועותיך - אם אתה מוצא את עצמך אובד-עצות בלי שתדע מה לעשות בהן, נשטף בעצב כאשר אתה מזהה את זרות גופך שלך - הרי זה מפני שידיך זוכרות זמן שבו ההפרדה בין גוף לנפש, בין מוח ללב, בין מה שבפנים שלמה שבחוץ, הייתה קטנה בהרבה.
ולא ששכחנו כליל את שפת המחוות. הנוהג להזיז את ידינו בשעת הדיבור הוא שריד שנותר לה. למחוא כף, להצביע, לזקוף אגודל: כולם יצירי מחוות עתיקות. לאחוז ידיים, למשל, זו דרך לזכור את התחושה של לא לומר דבר יחד. ובלילה, כשחשוך מדי לראות, אנחנו מגלים את הצורך להחוות זה על גופו של זה כדי להבהיר את עצמנו".
 
מתוך "תולדות האהבה",ניקול קראוס,
עמ`80-81,
הוצאת מחברות לספרות
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אין לקדם פוסט זה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הר הקסמים אלא אם צויין אחרת