77
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הטלה-רחל בניאש מזרחי

כמה חשוב להיות נחמד

כמה חשוב להיות נחמד יום אחד ביקשה מורה מהתלמידים שלה
שירשמו את רשימת שמותיהם של
התלמידים האחרים בכיתה על גבי
שני גיליונות נייר , בהשאירם רווח
ליד כל שם. אז היא ביקשה מהם
לחשוב על הדבר הנחמד ביותר
שביכולתם להגיד על כל אחד ואחד
מחבריהם לכיתה ולרשום אותו. במשך
כל הזמן שנותר מהשיעור גמרו התלמידים
את המטלה שלהם, ובעוזבם את הכיתה,
מסר כל אחד מהם למורה את הדפים .
באותה השבת, ישבה המורה ורשמה את
שמו של כל תלמיד על דף, וכתבה את כל
מה שהתלמידים האחרים אמרו עליו.

ביום שני נתנה המורה לכל תלמיד את
הרשימה שלו/שלה.. לא לקח זמן רב,
וכל הכיתה חייכה. "באמת?"
היא שמעה את הלחישה. "מעולם
לא ידעתי שהייתי בעל/ת משמעות
למישהו!" ו- "לא ידעתי שהאחרים
אוהבים אותי כל-כך". אלה היו מרבית
התגובות .

אף אחד מעולם לא הזכיר את הדפים
האלה בכיתה שוב. היא מעולם לא ידעה
אם הם דיברו עליהם ביניהם בהפסקות
או עם הוריהם, אך זה לא היה חשוב .
התרגיל השיג את מטרתו.
התלמידים הרגישו טוב בקשר לעצמם
וביחס אל האחרים.

עברו שנים, התלמידים בגרו והמשיכו
הלאה עם חייהם. מספר שנים לאחר
מכן, אחד מהתלמידים נהרג במלחמה
והמורה הוזמנה להשתתף בלווייתו.

זאת היתה הלוויה הראשונה שנקראה
להשתתף של אחד מתלמידיה לשעבר.
רבים השתתפו בלוויה חבריו. אחד אחרי
השני, חלקו לו כבוד אחרון. גם המורה
חלפה הייתה ביניהם.

אחד מהחיילים שתפקידו היה לשאת
את הארון, ניגש אליה. "האם את
היית המורה שלו למתמטיקה?" שאל .
היא הנהנה : "כן ".
"הוא דיבר עליך רבות", אמר לה החייל .
המורה היתה נבוכה.

לאחר הלוויה, הלכו מרבית חבריו
לביתו לנחם את הוריו. גם המורה הלכה
לביתו - לומר כמה מילות תנחומים להורים
הכואבים.
הוריו של המנוח המתינו לה. "ברצוננו
להראות לך דבר מה", אמר אביו והוציאו
מכיסו את הארנק. "הם מצאו את זה עליו
כאשר הוא נהרג. חשבנו שאולי תזהי את זה ."
בפותחו את הארנק, הוציא בזהירות שתי
פיסות נייר מהוהות שנראה שקיפלו אותן
חזור וקפל מספר רב של פעמים. המורה
ידעה אפילו מבלי להסתכל שפיסות הנייר
הללו היו אלה שעליהם היא רשמה את
הרשימה של הדברים הטובים שכל אחד
מחבריו כתב עליו .
"אנחנו רוצים להודות לך כל-כך על
שעשית את זה," אמרה אמו של המנוח.
"כפי שאת יכולה לראות, הוא שמר על זה
מכל משמר ."

חבריו לכיתה לשעבר החלו להיאסף מסביב.

אחד חייך די במבוכה ואמר, "אני עדיין
ומר את הרשימה שלי במגירה העליונה
בשולחן שלי בבית".
אשתו של אחר אמרה, "בעלי ביקש ממני
שאשים את שלו באלבום החתונה שלנו."
" גם לי יש את הרשימה שלי," אמרה
אחרת." היא בתוך היומן שלי."
חברה אחרת לכיתה, הושיטה את ידה
לתיק שלה, הוציאה את הארנק והראתה
לכולם את הרשימה שלה לכל הקבוצה.
"אני נושאת את זה תמיד איתי," וללא
הנד עפעף הוסיפה ואמרה: "אני חושבת
שכולנו שמרנו את הרשימות שלנו ."

ברגע זה התיישבה המורה והחלה לבכות.
היא בכתה על המנוח ועל כל חבריו שלא
יוכלו לראותו עוד לעולם .
צפיפות האוכלוסייה בחברה שלנו היא כה
גדולה שאנחנו נוטים לשכוח שהחיים יגמרו
יום אחד, ואנחנו לא יודעים מתי היום הזה
יגיע.

אז בבקשה, הגידו לאנשים שאתם אוהבים
ואיכפת לכם מהם, שהם מיוחדים וחשובים.
אימרו להם , לפני שיהיה זה מאוחר מידי .

זיכרו, אתם פורמים את מה שאתם תופרים,
מה שאתם שמים בחייהם של האחרים יחזור
פעם לחייכם שלכם .

מי ייתן וימיכם יהיו מבורכים ומיוחדים כפי
שהנכם.

ולסיום: זכה המנוח ששמע את שיבחו בעודו
בחיים! הלא תמיד נשמעים השבחים מאוחר
מדי - כשהוא כבר לא שומע...

בקיצור - כדי שזה לא יקרה - בחרתי לומר
לך היום - אני באמת מעריך אותך, כיף לי
שיש לך חלק בחיי.תעבירו הלאה! ורק לאנשים החשובים לכם כדי שיהיה
משמעות למכתב..
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

אולי תאהבו גם
המיטב
אולי תאהבו גם
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל rmizrahe אלא אם צויין אחרת