00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

יומנו של קוטר ממוצע

הבית"ריסט מיטבתה ומסדר טופ הבלוג(יה)

הרשומות המקבילות של עמיתיי:

דם דם

אמנם בבלוג שלי לא תמצאו "רשימת מטלות", המכילה את כל השטויות שברצוני להספיק לעשות בחיי הקצרצרים, אך בשבוע החולף, ללא ספק, יכולתי לסמן קו-חוצה מודגש על מטלה-לא-כתובה כזו. זו שאומרת "להיפגש בעולם האמיתי עם אנשים מהעולם הווירטואלי".

הכל התחיל לפני כשבוע וחצי, ברעיון של אלעד-דםדם לצרף אותי לתוך פגישת-מחזור מתוכננת בירושלים בחול-המועד פסח, יחד עם אריאלה פיקסלר אלון, נאוה-VASANA ויוני-יiיi. למרות שגדלתי ברוב שנות ילדותי על התכנית "פשוט אמרו לא!", לא יכולתי להתאפק, אמרתי (או ליתר דיוק: צ`יטטתי) "כן" וקפצתי-ראש לתוך הרעיון המפתה הזה.

ביום חמישי בבוקר חזרתי הביתה מתפילת החג הארוכה, התקלחתי, התלבשתי, התקשטתי, התבשמתי, התנתקתי מהאינטרנט, התכביתי (אופס: זה היה המחשב שכובה) ויצאתי לדרך. לאמא שלי נתתי להבין שאני הולך להיפגש עם חברים מהתיכון/מהצבא; אחרי הכל, בשבילה "פשוט אמרו לא" הוא חוק שהענישה עליו - מוות. נהגתי במהירויות מופרזות עד שהגעתי לחנייה של קניון מלחה. שם נאלצתי להמשיך את הקילומטראז` בנסיעה בסיבובים בקומות התת-קרקעיות, בניסיון נואש לחנות בצל. כשהבנתי שאין סיכוי - עליתי חזרה לאור השמש השרבי, וחניתי בפינת החניון הסמוכה לאיצטדיון טדי - שקרוי על שם טדי הדובון, שאוהדי בית"ר התנפלו עליו במכות כאשר מרוב כביסות החל צבעו להזכיר את דגל בני-יהודה. יהי זכרו ברוך.

נכנסתי לקניון, התמקמתי בבית-הקפה שמצאתי קצת-יותר-מדי בקלות, וחיכיתי לשעת הפגישה המדוייקת לפני שהתקשרתי לאלעד להצהיר שאני מחכה במקום, ולשמוע שהוא מאחר (נו, ישראל...). לאחר מספר דקות התקשר אלי האבוד, אמר לי שהוא נכנס כרגע לקניון ועומד גם הוא במקום שתיארתי. לא ראינו אחד את השני, ולכן פצחתי בסיבוב-חיפוש מהיר, שהוביל למצב משונה: כשהתקרבתי לפיר הזכוכית הצף באמצע המסדרון, שמעתי לפתע את אלעד בשתי האזניים בבת אחת. אמרתי לו שאני רואה אותו, ניתקתי, והתחלתי להקיף את פיר המעלית בניסיון להגיע אליו. הוא, מצידו, הלך באותו מסלול-סובב-פיר בלי להיות מודע לכך שאני רודף אחריו בסיבוב כמו דמות מסרט מצוייר ומנסה נואשות להדביק את הקצב. כך, לאחר סיבוב כמעט שלם, הצלחתי למתוח אצבע קדימה ולטפוח על שכמו. הקשר הראשון נוצר (אני ממש מתאפק לא לכתוב את זה באנגלית של משחקי אסטרטגיה).

התחלנו לדבר, ואלעד מייד שם לב שאנחנו בבית-הקפה הלא נכון (ידעתי שמצאתי את המקום מהר מדי). התקשרנו ליוני, ושאלנו אותו היכן המקום המבוקש, שכן הוא היה זה שקבע אותו. הוא הדריך אותנו כיצד להגיע, והבטיח להגיע תוך כמה דקות. בינתיים, התיישבנו ליד השולחן הפנוי היחיד בכל הקומה השלישית של "הקניון המפואר בעולם", כפי שהוא נקרא בזמנו. באותו רגע, בכל אופן, המבנה והשולחן הציגו מראה אחיד של "בית חלומותי" אחרי שואה גרעינית. פטפטנו לאיטנו במשך דקות ארוכות, עד שאלעד קיבל טלפון מיוני. "אני כאן", הכריז המאחר-האופנתי. "איפה אתם"? מייד פצחנו בחיפוש מזורז אחרי "הבחור עם הכיפה" לפי ההדרכה שקיבלתי, חיפוש שבסופו התגלה שחיפשנו את סוג הכיפה הלא נכון. יויו, למזלנו, הבחין ממקומו בשני הצעירים המסובבים את ראשיהם כמברגות סכיזופרניות, וניגש מייד לגאול אותנו מייסורינו. כך נוצר שילוש מעניין, כאשר שלושה בחורים צעירים - אחד שחור-כיפה, אחד סרוג-כיפה ואחד חסר-כיפה התיישבו יחד לחכות ל"אישתם המשותפת" - הלוא היא הוד מלכותה, אריאלה.

המבשלת חובבת-הסלסה הגיעה באיחור לא-אופנתי בעליל, מלווה בבתה הצעירה עדי, שמייד נפלה אל מחוץ לגבולות השיחה (אם רק הייתי מביא את אחותי...). לאחר דקות ארוכות של ישיבה חסרת-מעש בבית-הקפה ושיחת רכילות על הבלוגיה ואחותה, הוחלט לעבור דירה למסעדת "יטבתה בעיר", שהתהדרה במהלך החג בדרגת הכשרות האפשרית העליונה - כלומר: הגישה "מנות-גורמה" עם מאה ואחד שילובים לא-קונבנציונליים בין מצות שמורות וקמח תפוחי-אדמה.

מייד לאחר שהתיישבנו ליד השולחן, התחילה אריאלה להזיל ריר ועקיצות בכל פעם שאחת המלצריות עברה לידינו עם מנות מוכנות ביד. למזלנו, לא עלה על דעתן של המלצריות לזרוק אותנו מהמקום, וכך הוגשו לנו התפריטים, שנראו כאילו נגזרו מעודפי-ייצור של קרטונים לשוקו, והציגו את מגוון מנות הפסח המיוחדות שניתן להזמין במחירים מופקעים. לאחר לפחות עשר דקות של החלפת רשמים הומוריסטיים ורציניים כאחד על התפריט המזעזע, הואלנו בטובנו לספר למלצרית שלנו מה כל אחד מזמין, תוך גמגומים והתחרטויות בזמן-אמת.

גם בזמן שחיכינו להגשת המנות המשכנו לפטפט על בלוגרים, מסעדות והחג-שאין-בו-מה-לאכול, ואריאלה התעקשה להזכיר לנו כל עשרים שניות שאנחנו מחכים לאוכל כבר יותר מדי זמן. כאשר הגיעו המנות, סוף-כל-סוף, הרימו כל הנוכחים את סכו"מיהם בגיל - עד שהבחינו כי אדם אחד לא קיבל עדיין את המנה - אני. אריאלה בהתה אלי מעל פה מלא חסה, ושאלה (יותר את המלצרית מאשר אותי) היכן הלזניה שלי. המלצרית מיהרה להסביר שהלזניה גם היא בדרך, ומייד לאחר שהלכה מיהרתי להתלוצץ ולטעון שבאופן טבעי הלזניה זקוקה לחימום ארוך יותר ממנות תפוחי-האדמה שהיו מונחות לפני דם-דם ויויו והר-החסה שהתנשא מעל ראשיהן של אריאלה ועדי. לאחר כשתי דקות אכן נחתה לפני הלזניה, שחוממה כה בקפידה עד שלא יכולתי אפילו למקם לפני את צלחת החרסינה, שחימסנה (שילוב פתאומי של חמאס וחמסין) לי את היד ללא בושה. לאחר שליקקתי, פִיפְפַפְתי (מלשון פוּ-פוּ) וניערתי את היד החרוכה, ניגשתי למלאכת האכילה. למרות שקצת קשה לקרוא לקילו-וחצי גבינה-צהובה עם תוספת כף אחת רסק עגבניות מקופסת-שימורים ושתי פטריות שמפיניון שצפים על חצי-מצה "לזניה", אני דווקא הייתי נהנה מאוד, אילולא הייתה אריאלה מתחילה לצחקק פתאום ולשאול אותי למה אני "מנתח" את הלזניה. אני, חסר השאיפות הכירורגיות, עניתי לה שאינני יודע על מה היא מדברת, והמשכתי להשתיל ריאות-רסק ולבלב-פטריות בשלולית הגבינה הרותחת שניצבה לפני על שולחן המנתחים, גוססת לאיטה.

בשלב מסויים אחת המנות הרגיזה את אריאלה, והיא ביקשה להחליף אותה בפיצה - עליה אמרה המלצרית מראש: "זה קטן, דק ולא-משהוא. עדיף להזמין משהוא אחר" - שהגיעה לשולחן ומייד היכתה את כל הצוות בתדהמה (כאן תרשו לי לנסות ולהתעלות על תיאור הזוועה מנקודת מבטו של אלעד): על הצלחת הונחה מצה לחה כמו חמאה ודקה כמו המצפון של דן מנו (טוב, אולי הגזמתי קצת), שסרסור מרושע הזריק לה בנקודות אסטרטגיות כמה סי-סי מיותרים של רסק עגבניות (מקופסת-שימורים, כמובן), כיסה את הראיות בשכבה דקה של גבינה, ושרף את כל העסק בתנור עד לקבלת טוסט-נוזלי וחסר צורה לחלוטין.

אריאלה קראה למלצרית, ופצחה במזמור של קללות על המנה ה"מעליבה", כהגדרתה, תוך שהיא דורשת שהמנה תורחק מאפה הרגיש בזה הרגע. המלצרית המסכנה לא ידעה מה לעשות, וקראה לאחראי המשמרת (או, עכשיו הגענו לקטע המעניין באמת!), מאור ביטון. הלז, שנראה לא יותר מבוגר מאלעד, לא נבהל מהביקורת, ואף ניסה לדחוף את הפיצה המגעילה לתוך פרצופה של אריאלה. הריב התפתח לכדי צעקות, ניסיונות הרגעה מצד הבנים בחבורה, קריאה למנהל הסניף וקללות שנורו בין אריאלה וביטון, תוך שאלעד נדהם מהתערבותו של הלה בשיחה של מנהל הסניף ("אני בחיים לא הייתי מעז!"). כשחזרה אריאלה לשולחן ("איזה חתיך מנהל-הסניף הזה", היה המשפט הראשון שאמרה עם שובה) רדף אחריה אחראי המשמרת, והחל שוב לצעוק עליה ולאיים עליה בתביעה. הסיבה: היא אמרה לו שהוא צריך לעבוד כמתדלק. היא, מצידה, איימה איומים זהים, ואישרה שאכן אין לדעתה מישרה שמתאימה לו יותר. ביטון התחמם והציע לה "לעבוד בצומת" (הצעה שיותר מאוחר אלעד הציע עליה את התשובה: "בסדר. אני אעבוד באותה צומת כמו אמא שלך"). שניהם החלו לנסות ו"לסחוט" אחד מהשני פרטים מזהים ("דרך מוזרה לבקש מבחורה מספר טלפון", ציין יוני), משל היו שני נהגים ערסים ש"נפגשו", בטעות, באמצע צומת סואן (לא סואנת!). בסופו של דבר עזב הבית"ריסט, כפי שהתחלתי לכנות אותו, את האזור, והשאיר את הפיצה על השולחן. אריאלה קראה שוב למלצרית שלנו, שכבר הייתה על סף התמוטטות עצבים, וביקשה ממנה להרחיק את הפיצה ולמסור את פרטיו של הערס הזועם. לאחר מכן קיבלנו את החשבון, שילמנו וברחנו.

בשלב זה נפרדנו מיוני, שהלך "לעשות לביתו", והמשכנו להסתובב בקניון בלעדיו. ביקרנו במספר חנויות, ואלעד טרח להזכיר לאריאלה מדי פעם בפעם כי הוא יודע מתי מסיים "המתדלק מיטבתה" את המשמרת, למקרה שהיא מעוניינת לארוב לו ולבצע בו מכת-בכורות. למזלו של המתדלק, לאריאלה לא היה דלק (או כוח) להתעסק איתו שוב, אך היא איימה לשלוח מכתב חריף להנהלת הרשת, ואף להשמיץ את המסעדה במדיום-הבית שלה (הבלוג, זאת אומרת).

לקראת סוף היום, כאשר עמדנו לנסוע לדרכינו, ראתה עדי באחת החנויות בגד ורוד, וביקשה מארי ללכת ולקנות אותו. האם הלא-כל-כך-מאושרת החלה להטיף לבתה בקול על כך שוורוד הוא צבע של הומואים, עד שאלעד גחן אליה ולחש לה לעצור ולהסתכל אחורה. אריאלה סובבה את ראשה, וגילתה גבר בחולצה ורודה, שעמד מאחוריה ושמע כל מילה מההרצאה המדוברת. שוב נאלצנו לברוח מהר, בטרם יעלה הדם לראשו של האלמוני הפגוע. מספר דקות לאחר מכן יצאנו סוף-סוף ממעצמת הילדים הירושלמית, ונסענו בסטיישן החורק של הוריי ("תשתיק את הגופה בתא המטען", ביקש ממני דםדם) לתחנה המרכזית. שם נפרדנו איש-אישה לדרכו/ה.

ועכשיו, יחד עם הקו-החוצה שאני יכול לסמן על המטלה "לפגוש עמיתים למקלדת", יש להוסיף "להבא - אין להיכנס למסעדה בלוויית אריאלה".

חג מימונה שמח (בעיקר לאלו שחוגגים אותו רק כתירוץ לנצל את המהירות שבה השכנה המרוקאית מכינה את מאכלי החמץ במוצאי הפסח). תרבחו ותסעדו.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

32 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל musichunter85 אלא אם צויין אחרת