00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים האחרונים שלי

הכימו ואמא של שלגיה

 

 

אני אסכם את ימי הכימו הראשונים בקצרה . עברתי כשישה שבעה טיפולים, משהו כמו חודשיים,  המינון עלה בכל טיפול, וכך גם תופעות הלוואי. אני מחלקת את זמני בין ירושלים והשרון,

בירושלים קשה לי. כבר כתבתי שמעבר לעובדה שאני הולכת למות, אני גם חיה עם אישה שהבת שלה הולכת למות. יותר משקשה לי עם עצמי קשה לי עם הכאב שלה. היא רוצה להספיק אותי, כועסת כשהיא צריכה להתחלק בי, חונקת אותי באהבה וטיפול. אני כל הזמן אומרת לעצמי שהיא ממש אומללה ומותר לה, אבל אני מתמלאת בכעסים עליה וברגשות אשמה.

יש בינינו הרבה מתח.

ויש גם הרבה רגעים אחרים, נפלאים.

 

המשפחה שלי נרתמת אלי לגמרי. אחי וגיסתי לוקחים על עצמם את עניין החגים, מציעים לי את עזרתם לכל דבר, אומרים לי שוב ושוב שהם שם בשבילי, יערה נשארת חברה שלי, לשמחתי,  ואחותי , גדולת הנפש, ששוב קצת כועסת עלי,  תמיד איתי, בעיקר רגשית.

 

אימא שלי אחותי ואני משחקות קלפים, פעם בחודש חודשיים, כבר שנים. זה הופך לדבר מאוד משמעותי בחיים ובקשר בינינו, ועכשיו יותר מתמיד. המשחק קרבי לכאורה, אבל בסופו של יום, זה ממש לא חשוב מי ינצח. יש לנו כבר שפה שלמה, אוצר מילים שלם. לאימא שלי חוש הומור מופלא. שלושתנו בשעת המשחק זו "מקהלת יויי אישטנם", או בתרגום- "הו אלוהים שלי", במבטא הונגרי כבד, בבקשה, על שום האנחות במשחק, יש פזמונים חוזרים- משפטי מפתח שכבר ידוע לנו מי יגיד ומתי "אני פה בשביל לחלק"- (אימא שלי), ועוד רבים,   ובכל זאת זה תמיד מצחיק, ויש סיפורים ששייכים לפנתיאון הקלפים שלנו.

יום אחד אימא שלי אומרת "אתם נותנים לי כאלו קלפים, כאילו אני אימא הורגת". כרי שואלת אותה, בגלל המבטא, "הורגת הורגת, או חורגת?" אימא שלי חושבת דקה ואומרת בחוסר סבלנות: "נו, כמו אימא של שלגיה".

אז בין לבין אנחנו משחקות, וצוחקות, לפעמים אנחנו מוסיפות  יד רביעית, יוסי או שרה, חברים של אחותי, או ניר, חבר שלי, שהם כולם שחקנים סבירים, אבל בעיקר הם משתלבים בהומור ובאווירה.

אני צוחקת עם שרה ומתחילה להעביר לה משפטים קבועים.  "כאן את צריכה להגיד- "זו כרי!". 

"אנחנו בחפיפה", אני אומרת לה, "תכנסי לתפקיד"

 

 

בשאר הזמן אני אצל  ליאורה. היא סוג של "רחם", מן "מלאך החיים" שלי, משהו שממש מרגיש לי כאילו הימים שם מאריכים את חיי.

הילדים שלי ואחותי רחוקים ממני. הגדול חי בנתניה, הצעיר חוגג בשביתת המורים, גם כן בנתניה, אנחנו נפגשים לארוחות, אבל העובדה שאנחנו לא חיים יחד מקשה.

המחשבה שלי יחסית כהה וקהה . בכלל הכימו מצמצם את הטווח הרגשי שלי. אני פחות עצובה, אבל אני גם פחות שמחה. כאילו יש לי איזה נזיד סמיך בראש כל הזמן, ואני פשוט "פחות". באחת השיחות אני אומרת לשלומית שאני "אמות משעמום", ובעיני, למות משעמום זה סוג מוות ממש רע.

אני מגיעה למסקנה שלא אכפת לי לחיות פחות, אבל לחיות כמו שצריך. להיות אני. אולי פחות זמן, אבל יותר אני. מן משוואה כזאת. מוזר איזה דברים צריך לבחור בסוף.

אני גם יודעת מה תהיה תוצאת הסי טי. הגידול בריאה טיפונת קטן יותר, קל לי יותר לנשום, אבל אני גם יודעת בוודאות שיש לי גידול חדש ולא קטן בחלל הבטן, שיורד לכיוון הכבד.

אחר כך מסתבר שצדקתי. מי אמר פעם שלהיות צודק זה טוב. או להיות אדם "מתפתח"...ובכלל מי צריך כימו אם ממילא דברים ממשיכים לגדול.

אני מצהירה כל הזמן ששלומי בסדר גמור, גם בסדר וגם גמור.

אני אומרת לאונקולוג שהחלטתי להפסיק את הכימו.  אני קובעת אצלו תור, לימים שכבר תהיה תוצאה לסי טי, וממילא הוא יישאר הרופא שלי, הכתובת שלי, אם אצטרך. לכאורה פגישה רגילה, לימים אני אבין שזו הייתה השיחה ששברה את ליבה של אימי.

 

אני נוסעת עם כרי והבנים לאילת. קשה לנו יחד. הרבה שתיקות. כל אחד מאיתנו מתאמץ בדרכו, אבל התסכול כל כך גדול שאיכשהו כל חיבור מוביל לפיצוץ. הבנים אחד עם השני, איתי, עם כרי. אנחנו עוברים מ"להיות ביחד" ל"לעשות". ללכת לפה, לבלות שם. בלילה האחרון כרי ואני יושבות במרפסת הלובי. המון אנשים יושבים שם. שוב אנחנו רבות. אני כועסת עליה, אין לי מושג על מה. היא כועסת עלי.  הטונים שלנו עולים. מה זה עולים. לא רבנו שנים, מלבד סצנת הכעס בבית החולים. ופתאום פה.

"כל מה שמעניין אותך זה שאת הולכת למות!", היא צועקת עלי בשלב מסוים, מלאה דמעות. "זה נכון" אני עונה לה, "אבל מה אני יכולה לעשות?! לא למות? לא לחשוב על זה?! ",  "לחשוב עלינו!", היא עונה. הכול בדמעות, הכול בצעקות, הקהל  הרב שלנו שותק לגמרי, אבל בשבילנו הוא ממילא לא קיים, רק היא ואני שם. אנחנו יושבות שם שתינו, כל אחת עם עצמה, ובוכות בקול גדול.

כשנחזור הילדים שלי יגידו שהיה נהדר.

 

אני מתפנה לגמרי מהכימו והגוף , ועוברת לשלב שבו אני עסוקה בלסגור מעגלים, או קצוות, ומתכננת עם חברים קרובים את ערב הפרידה, או "מסיבת המוות".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

3 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל anatma אלא אם צויין אחרת