00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

צליל מכוון

סבתא שלי והציור של פיסארו

 

בבית של סבתא שלי לא היו ציורים.
רק תמונות משפחה  מצהיבות על קירות לבנים.
אני, הנכדה, בכל גיל אפשרי.
הבן, אבא שלי.
אחות של סבתא שלי,
אחיו ואחיותיו של סבא שלי  שנספו בגטו לודז`.
 אבל במטבח הייתה תמונה אחת, הציור הזה של פיסארו.
שלוש נשים יושבות בשדה חיטה, נראה שהן שרויות במנוחה.
פעם שאלתי את סבתא מהיכן הציור הזה, היא משכה בכתפה ולא ענתה.
 
 ~~~~~~~~~~~~~~
 אני זוכרת את טעמו של הסלט שלה. סלט העשוי מקוביות לא גדולות מדי ולא קטנות מדי של עגבניה, מלפפון ובצל, מבריק משמן תירס ומתפצפץ בפה. קסמו של הסלט  היה טמון בהרכב הרוטב,שמן ,לימון ומעט סוכר ומלח. אולי כי הזיכרון המיטשטש מכיל בתוכו לא רק את נשיכת הסוכר בלשון, את ריחו העז של המלפפון הטרי, את בוהק השמן בצלחת, אלא גם שלוש הנשים של פיסארו.
 
~~~~~~~~~~~~~
 
 כשהייתי ילדה הייתי משוכנעת שהאישה בציור שגבה מופנה לצופה היא סבתא שלי, וששתי הנשים האחרות הן חברותיה.
הייתי בטוחה שזה ציור מפולין,מישהו שהיה מאוהב בסבתא שלי צייר אותה, אולי בן-דודי מיכאל.
אולי לכן אסור היה לדבר על התמונה.
הגב הזקוף שלה, גב של אשה שבשרה עשוי משרירים דחוסים ועוצמה של עצבים מרוטים וייאוש, גב שאיננו זקוק למשענת, גוף  שהרפיון ממנו והלאה.
הצבעוניות המופלאה, ארקדיה של אור, שאינה משמשת כרקע לנשים רוחצות אלא מהווה רקע לעבודה גופנית קשה.
הנשים הללו, ברגע של מנוחה נדירה, גם כשהן נחות יש בהן דריכות, כאילו הן מחכות לאות לקום וללכת.
 הן אינן מתענגות על השמש והאור.
הגוף בהיכון, אולי איזה נאצי מסתתר מאחורי ערימת השחת.
אולי הרכבת לאושוויץ עוברת מאחורי העיקול.

~~~~~~~~~~~~~~~~~

היום אני יודעת, שהפרשנות שלי הייתה כרוכה באופן שבו ראיתי את סבתא שלי, וכלל אינה קשורה להתרחשות בציור עצמו.
אני חושבת שהציור הזה היה עבור סבתא שלי מה שהיו  הצמח והציפור לסנדלר של זלדה.
סמל לחיים טובים יותר. כל מה שרצתה בחייה ולא היה לה.
 

 

 

 שכני הסנדלר - זלדה

הַסַּפָּה הַכְּחֻלָּה שֶּׁמִּיכַל מַכְרִיזָה עַל כִּיעוּרָה,
הִכְנִיסָה יְסוֹד חָדָש לְבֵיתִי הַמְסֻגָּר,
אֶת רַעֲנַנוּת הַיָם הַגַּלִי.
אֲפִילוּ וִילוֹן צִבְעוֹנִי עָלוּל לְשַנוֹת
אֶת כִּיווּן מַחֲשַׁבְתִּי.
אוּלַי בִּשְׁבִיל זֶה קְרוֹבָה כָּל-כָּךְ
לַלֵּב
אַהֲבָתוֹ הַמֻפְלָאָה שֶּׁל שְׁכֵנִי הַסַּנְדְלָר
לַיֹפִי,
וַחֲלוֹמוֹתָיו הַנִסְתָּרִים גְּלוּיִים
לְפָנַי כְּסֵפֶר פָּתוּחַ.
אַתְּ שוֹאֶלֶת בִּפְלִיאָה:
כָּל-כָּךְ אַתֶּם יְדִידִים?

 
הָאִיש הַזֶה הַשָּחֹם וְהַגּאֶה
אֵינֶנוּ יוֹדֵעַ דָּבַר עַל קִיוֹמִי
אֵינֶנוּ יֹודֵעַ דָּבַר
עַל הֲוָיָתִי הַחִידָתִית וְהַמּוּרְכֶּבֶת.
וּבְכֵן?
אַל בְּלִגְלוּג כָּזֶה.
פָּשׁוּט, יוֹם-יוֹם לְיַד חֲנוּתוֹ
אֲנִי עוֹבֶרֶת,
וְשַׁעֲרִי בְּנַפְשֵךְ –
בַּחָנּוּת סַנְדְלָרִים קְטַנְטַנָּה
דְּחוּקִים
סַפַּת טְרַקְלִין יְרַקְּרַקָּה
וְצֶמַח עָצוּם וְצִיפּור בִּכְלוּב.
(אֶת הַסַּפָּה גִּילָּה בְּוַדַּאִי
בְּשוּק הַבְּלוֹאִים,
מִישֶהוּ נִגְאַל מֵעַתִּיקוּתָהּ כְּמוֹ
מִיֵּאוּש).
כְּלוּם דְּבָרִים תִּמְהוִנּיים כָּלְ-כָּךְ
אֵינָם סְמָלִים גְּלוּיִים לְמַאֲוַיָּיו?
הַסַּפָּה כְּרֶמֶז
לַחֲזוֹן הָרַחֲבוּת וְהַפְּאֵר
הַצֶמַח –
כְּצָמָא לְנוֹפִים קְסּומִים,
לְאִיֵּי הַזָהַב,
הַצִפּוֹר בַּכְּלוּב
כְּכֹסֶף לְאַהֲבָה, כְּמִיהָה לְחֵרוּת,
כְּצוֹרֶךְ בְּפִיּוּט.
(הַצִּפּוֹר בַּכְּלוּב מְסַמֶּלֶת
אוֹשֶר, מְסַמֶּלֶת חֵרוּת)
 
 פְעָמִים בְעָבְרִי שָׁם אַזִיל דִּמְעָה.
כָּל מַה שֶרָצִיתִי לִפְעוֹל
וְלא פָּעַלְתִּי,
כָּל מַה שֶרָצִיתִי לִרְאוֹת,
וְלא רָאִיתִי,
כָּל מַה שֶרָצִיתִי לִחְיות
וְלא חָיִיתִי –
צוֹעֵק בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת מֵאוֹתָהּ פִּנָּה דְחוּסָהּ.
וְּפְעָמִים אֶעֱמוֹד שָׁם
כִּכְלִי מָלֵא בּוּשָה וּכְלִימָּה,
אֶת נַפְשִׁי הַסּוֹדִית הַבּוֹעֶרֶת
אֶרְאֶה בְּאוֹתוֹ גִבּוּב מְגֻחָךְ.

 

* נכתב בהשראת הספר שאני קוראת עכשיו, "קול צעדינו" של רונית מטלון.
אחד הפרקים בספר עוסק בציור שהיה תלוי בביתה של המספרת בילדותה, "Le Balcon" של מאנה.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

87 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הר הקסמים אלא אם צויין אחרת