00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים האחרונים שלי

רופאים- מפגשים בסוף החיים

כשאתה למטה, תמיד יצוצו כמה "טובי לב", שישתדלו להוריד אותך עוד קצת. ככה הם גובהים.

 

יום שישי בבוקר, שלומית ואני מסיימות את שיחת הבוקר שלנו, הקפה והסיגריה, ועולות מהדשא למחלקה. אני מאושפזת בפנימית, להשגחה.  בדיוק שעת ביקור רופאים.

אנחנו נכנסות לחדר, מיד אחרינו נכנס הרופא, דר` מוטי שניידר איש נאה, נראה שופע בטחון עצמי.  הוא מבקש משלומית לצאת,  רואה את קופסת הסיגריות שלי, ושואל אותי :

 "את מעשנת במחלקה?!"

 "לא, אני לא מעשנת במחלקה" אני עונה לו.

 "את בטוחה שאת לא מעשנת במחלקה?" הוא שואל שוב, בטון מעט יותר נוקשה.

 "אני בטוחה", אני עונה לו נזופה.

הוא מתיישב על כיסא מולי, משכל רגליים ואומר: "למה בעצם באת לבית החולים הזה? יכולת ללכת ל"לניאדו", יכולת לנסוע "להילל יפה", למה בכלל באת לפה. הרי יכולת להיות שם בהשגחה בדיוק אותו הדבר!".

אני מתחילה להתכווץ, אומרת לו "כי כאן הייתי מאושפזת",

מנסה  להבין למה בעצם הוא נוזף בי, מה כבר עשיתי לא בסדר.

 "בכלל, יכולת לנסוע לירושלים, היה לך מספיק זמן לנסוע לשם", הוא ממשיך.

  אני, נאלמת,  נעלמות לי המילים, אומרת בחצי קול "עשיתי מה שהאונקולוג שלי אמר לי"... מעבירה קצת אחריות...

"תאמיני לי שיש לי הרבה יותר ניסיון מהאונקולוג שלך!" הוא אומר. "בן כמה האונקולוג שלך בכלל?"

"קרוב לחמישים", אני, בקול רפה

"אם כך בודאי שיש לי יותר ניסיון ממנו" אומר האיש

"באונקולוגיה?"

"ברפואה בכלל!"

 

 

אני יושבת מכווצת על המיטה, מרגישה כמו אורח לא רצוי, שכבר מסלקים אותו בהשפלה. הוא פונה לאחות, שבאה איתו, ומתחיל להכתיב לה:

"בת 45, נמצאת כאן להשגחה בעקבות טיפול כימותרפי, הגיע עם חום, כרגע ללא תופעות אלרגיות,  סובלת מסרטן ריאות במצב מתקדם",

ואז מסתובב ופונה אלי בחדות "שיש לציין שהרווחת ביושר רב!!!"

 

למה לעזאזל האיש הזה מתכוון, שמגיע לי?

 

אני, ואני מניחה שעוד אנשים במצבי, ניצבים כרגע מראש בעמדה קצת מסובכת. אנחנו עומדים מול הלא נודע עם הגוף שלנו, יודעים שעלול לכאוב, יודעים שאין לנו שליטה אמיתית על המצב, ויותר מזה, עומדים קטנים מול המוות. הדבר האחרון  שאנחנו צריכים זה עוד ניסיונות הקטנה. אנחנו גם ככה במאבק תמידי להישאר עם הגוף זקוף והראש למעלה, אל מול מה שמצפה לנו. לא בהכרח המוות עצמו, ממנו אינני חוששת, אלא ממה שמצפה לנו בדרך.

 

 

בהכללה כמובן, למדתי שיש שלושה סוגי רופאים: רופאים של סטאטוס, רופאים של מחלות, ורופאים של אנשים.

דר` שניידר  שייך כמובן לזן הראשון. הרי מצבי לא היה אמור להשתפר מהמכות ההן על ראשי. גם המחלה לא תעלם. הוא גם לא במיוחד הקל עלי, אבל ללא ספק, רק מ"לנמך" אותי, הוא הרגיש קצת יותר טוב. או יותר חשוב. התלבטתי אם לכתוב כאן את שמו, אבל לפעמים צריך לשקף לאנשים רק את עצמם, לא יותר.
הוא בודאי הרוויח את זה ביושר.

ויש עוד דוגמאות. חבר ביקש מהרופא שלו שיסביר לו את תוצאות הבדיקה, התשובה הייתה "אין לי זמן ללמד אותך".

חשיבות עצמית,  מעמד.

 

הזן השני הם רופאים של מחלות.

אבי היה מאושפז חודשים לא מעטים. יום אחד הוא התייאש, הסתובב לקיר, סרב לקחת תרופות, סרב לדבר. ניגשתי לרופא, וביקשתי שייגש לאבא שלי. "אבא שלי לא בסדר", אמרתי לו.

"אבא שלך בסדר גמור, בדקתי לא מזמן את תוצאות הבדיקות, והכול בסדר". "לא, הוא לא בסדר" התעקשתי, "אני אומר לך שהכול בסדר, עברתי על כול הבדיקות" התעקש הוא, בסוף, בכעס, אמרתי לו: "הבדיקות אולי בסדר, והן יישארו בחיים, אבל אבא שלי לא בסדר!"

 

ועוד חבר שעובר טיפולים סיפר לי שהרופא שאל אותו איך הוא מרגיש. "רע" ענה האיש, "יש לי בחילות וכאבי ראש". הרופא הרים יד ואמר "את זה אני לא רוצה לשמוע, בשביל זה יש משפחה וחברים. לי חשוב רק אם יש שיפור או אין".

 

והזן השלישי, רופאים של אנשים.

רופאת המשפחה שלי, שבאה למחלקה ומתעניינת בתוצאות, שמוצאת זמן לדבר איתי, מחפשת איך להקל עלי.

רופא המשפחה הקודם שלי, ג`ף, שתמיד עזר, ותמיד התעניין קצת מעבר לגוף כשצצו דברים כמו עליית לחץ דם.

 בראש הרשימה הייתי מכתירה בשמחה את האונקולוג שלי. הוא שם בשבילי, הוא מלווה אותי, הוא תמיד רואה אותי, את כולי. הוא מכיר אותי, את החולשות  שלי והחוזקות שלי, יודע מה חשוב לי, סבלני, מסביר, מציע, תמיד לטובתי. תמיד נותן לי את ההרגשה שמי שחשוב בסיפור זה אני. אני רואה מהצד חולים אחרים שלו,  שומעת אותם. אותו הדבר. "אני רק ניגשת להגיד לו שלום", שמעתי לא מזמן מטופלת. כן, אני מבינה אותה, להגיד לו שלום ולהרגיש רגע שהוא איתה.

 

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

26 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל anatma אלא אם צויין אחרת