00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

צליל מכוון

החדר שלא רציתי לכתוב עליו

"סיפור חיי אינו קיים. זה פשוט לא קיים. לעולם אין מרכז, אין דרך, אין ציר. יש מקומות רחבי-ידיים, ומשלים אותנו לחשוב שיש בהם משהו, אך אין זה נכון, אין איש."
המאהב /מרגריט דיראס.


כל השבוע אני בהתקף אפייה מטורף, מערבלת מקציפה  לשה  ומקשטת.
העיסוק בחיפוש הרגע השבו החלבונים יגיעו לברק והמרקם המדוייק עוזר לי לגרש את העבר , כמו זבוב מטריד אני מנפנפת אותו ממני.
המשפחה שלי התלוננה שהעוגה שאפיתי מופשטת מדי, לדעתי היא יצירת מופת. היא לבנה כמו כלה ביום חופתה ומעוטרת עלי כותרת של  ורדים שקטפתי בגינה.
 בלילות אני נכנסת למיטה עם דויד גרוסמן, הוא מספק לי הסחת דעת עד הרגע שבו אני מכבה את האור.
 
אז הנה הסצנה האחרונה בחדר האחרון.
 
הקירות חומים, חום מוקה. מיטה, טלויזיה וחדר ארונות. חדר מעוצב למשעי.
גבר שוכב על המיטה,  אני לא יכולה להתיק ממנו את מבטי. הוא קורא עיתון, או עושה את עצמו קורא.
באור הקלוש הוא רואה סימנים מרצדים, חסרי-פשר על הנייר. אני יודעת בדיוק מה הוא רואה, אני רואה דרך ארובות העיניים שלו. אני יודעת איך הוא מביט בי ומה הוא רואה כשהוא מביט בי. אני מדליקה את האור כשאנחנו עושים אהבה כדי שהוא יראה אותי טוב.
אני בת עשרים, הוא בן 36.
עכשיו הוא מתחפר בעיתון כאילו חייו תלויים בזה.
אני עוזבת אותך, אני מודיעה לו.
אני אורזת במהירות, זה לוקח לי 10 דקות. לא הייתי כאן מספיק זמן כדי לצבור דברים. מעט בגדים ומעט ספרים. בכל חדר הארונות העצום הזה יש מדף אחד ששייך לי. החפצים המעטים נכנסים בקלות לתרמיל שלי ועוד יש מקום לעוד. אני שוקלת להרים לו את האפטרשייב. 
אני שומעת אותו אומר, אני רוצה שתישארי.
אני לא בטוחה ששמעתי נכון. 
אני צריכה לצאת מכאן, אני אומרת לו. הקירות כאן חומים מדי ואתה לא נותן לי לאוורר. זה בית של גבר. אני נחנקת כאן.
אז בואי נעבור למקום אחר, מקום חדש, ביחד.
לא, אני לא רוצה אותך איתי. לא אותך ולא את החתול המפחיד שלך.
אני לא רוצה שתלכי.
אבל ההשלמה כבר נשמעת בקולו.
אני מתקרבת לדלת,  מקללת את עצמי על העקשנות הדפוקה שלי,
רק שיגיד מילה אחת ואני נשארת.
רק שיסתכל עלי סוף סוף.
ליד הדלת אני שומעת את קולו, את צריכה כסף?
תביא 500 נו.
הוא קם ומוציא מהארנק שלו  1,000.
הוא מביט בי, מבט ארוך, אני לוקחת אותו צידה לדרך, העיניים שלו.
העיניים שלו ילכו איתי מעכשיו לכל מקום.
אני לוקחת את השטרות ומכניסה לכיס.
קל לי לעשות את התנועה הזאת, שנים אני דוחפת לכיסים שטרות חדשים, כסף קל.
בדירה החדשה שלי הוא ימשיך להעביר לי כספים.
ככה במשך שלוש שנים, מעטפה מתחת לדלת בראשון לחודש.
 
עד היום אני נתקלת  בו לפעמים, באותו קפה שכונתי, רכון מעל הספל שלו, קורא עיתון.
הוא לא רואה אותי.
 
 
צילום - Sarah Wilmer

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

106 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הר הקסמים אלא אם צויין אחרת