00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של ברק אובאמה

קריית שמונה נראתה לי כל כך מוכרת

 

2 במרס, 2007

 

שיקאגו, אילינוי
הנאום בפורום המדינות של איפא"ק

 

תודה לכם מקרב לב על דברי ההקדמה האדיבים ועל ההזמנה להיפגש אתכם הבוקר.

 

בשבוע שעבר תואר בפני אירוע זה כהתכנסות קטנה של ידידים. בהסתכלי עליכם היום, כשאני רואה רבים כל כך שדואגים לשלום העולם; שאכפת להם מקיומה של ידידות חזקה ומתמדת בין ישראל וארצות הברית, ושאכפת להם מהעתיד המשותף שלנו, אני חושב ש"התכנסות קטנה של ידידים" היא בדיוק ההגדרה שמתאימה לקהל זה.

 

אתחיל בסיפור.

בינואר 2006 נסעתי בפעם הראשונה לארץ הקודש. זהו מקום שאין דומה לו על פני כדור הארץ - מקום שמבטיח רבות להגדרת מהותנו האמיתית כבני אדם; מקום שבו למדנו שאלימות ושנאה וחוסר סובלנות מסוגלים להפוך בהינף יד הבטחה זו לעיי חורבות, ולשלוח נפשות רבות מדי לקברן בטרם עת.

 

רבים נוסעים אל המקומות הקדושים: כנסיית הקבר הקדוש, כיפת הסלע או הכותל המערבי. הם נוסעים כדי להפגין את ענוותם וצניעותם בפני האלוהים. גם אני בורכתי משום שראיתי את ישראל בדרך זו, מקרוב ובעומדי על אדמתה.

 

אולם זכיתי וראיתי את ישראל גם מהאוויר.

בביקורי באותו יום בינואר טסתי במסוק של חיל האוויר הישראלי אל אזור הגבול. המסוק לקח אותנו אל האזורים הטרופים והמסוכנים ביותר ואל אותה רצועה צרה שבין הגדה המערבית והים התיכון. בגובה זה יכולתי לראות את הגבעות ואת האזורים עליהם פסעו דורות רבים. יכולתי לראות באמת עד כמה קרובים האזורים זה אל זה ומדוע שלום באמצעות ביטחון הוא הדרך היחידה עבור ישראל.

 

המסוק שלנו נחת בקרית שמונה על הגבול. הדבר הראשון שהבחנתי בו  בעיירה זו היה עד כמה היא נראתה לי מוכרת. הבתים והרחובות נראו בדיוק כמו הבתים והרחובות שאתם רואים בפרברים באמריקה. יכולתי לדמות לעצמי ילדים קטנים רוכבים על אופניהם ברחובות אלה. יכולתי  לדמות לעצמי את קולות המשחק השמחים שלהם, בדיוק כמו קולות המשחק של בנותיי. מכוניות עמדו ליד הבתים. השיחים נגזמו. משפחות חיו את חייהן.

 

ואז ראיתי בית שנפגע על ידי אחת הקטיושות של החיזבאללה.

 

המשפחה שגרה בבית זה הייתה בת מזל על שנשארה בחיים. הם ישנו בחלק אחר של הבית כשפגע בו הטיל. הם תיארו את הפיצוץ. הם דיברו על האש ועל הרסיסים. הם דיברו על מה שיכול היה לקרות אם הטיל היה חודר בשריקה אל תוך ביתם בזמן אחר, כשלא ישנו, כשישבו בשלווה באותו חלק של הבית שעכשיו היה הרוס.

 

זוהי חוויה שאזכור לתמיד. לא משום שהיא ייחודית, אלא משום שידוע לנו על רבים רבים אחרים שחוו אותו סוג של הרס, איבדו את אהוביהם בשל מחבלים מתאבדים וחיים היום בפחד מפני התקפת הטרור הבאה. שישה חודשים אחרי ביקורי ירה החיזבאללה ארבעת אלפים טילים, בדיוק כמו אותו טיל שהרס את הבית בקרית שמונה, וחטף חיילים ישראליים. אנחנו מתפללים למען כל אותם חיילים שנחטפו: גלעד שליט, אלדד רגב ואהוד גולדווסר שעם משפחתו נפגשתי השבוע. הצעתי לסייע להם בכל דרך בה אוכל.

 

חשוב לזכור היסטוריה זו - שישראל נסוגה חד צדדית מלבנון רק כדי שאיראן תספק לחיזבאללה אלפי טילים.

 

תפקידנו הוא לא לשכוח לעולם שהאיום באלימות אמיתי. תפקידנו הוא לחדש את מאמציה של ארצות הברית ולעזור לישראל להשיג שלום עם שכנותיה, תוך עמידה על המשמר כנגד אלה שאינם חולקים חזון זה. תפקידנו הוא לעשות יותר מאשר להכין עוד מפת דרכים; תפקידנו הוא לבנות שוב את הדרך לשלום אמיתי וביטחון מתמשך בכל רחבי האזור.

 

מאמץ זה מתחיל עם מחויבות ברורה וחזקה לביטחונה של ישראל, בת הברית החזקה ביותר שלנו באזור והדמוקרטיה היחידה שבו. זו תמיד תהיה נקודת המוצא שלי. בעודנו שומעים וצופים באיומים ההולכים וגוברים באזור: מאיראן אל עיראק אל תחייתה של אל קעידה ואל התחזקותם של חמאס וחיזבאללה, ינחו אותי נאמנות וידידות זו כשנתחיל להניח את אבני היסוד לדרך שתיקח אותנו מאי היציבות של היום אל שלום וביטחון מתמשכים.

 

זה לא יהיה קל.  כמה מהאבנים האלה יהיו כבדות,  וקשה יהיה לארצות הברית לשאת אותן. אחרות תהיינה כבדות ולישראל קשה יהיה לשאת אותן. ולעולם יהיה עוד יותר קשה. אולם יחדיו נתחיל שוב.

 

אחת האבנים הכבדות שנחה היום למרגלותיה של ארצות הברית היא עיראק. כל עוד לא נסיר מעמסה זו מעל מדיניות החוץ שלנו, לא  נוכל ללכד את העולם סביב ערכינו וחזוננו.

 

כפי שרבים מכם יודעים, התנגדתי מראש למלחמה זו – בין השאר משום שהאמנתי שהענקת סמכות בלתי מוגבלת לנשיא זה לפלוש לעיראק תגרום לאותו כיבוש בלתי מוגבל שבו אנחנו נתונים היום.

 

עכשיו מוצאים עצמם החיילים שלנו באש צולבת של מלחמת אזרחים של מישהו אחר. יותר מ-3,100 מסרו את נפשם למען המולדת. מלחמה זו הגבירה את הטרור וסייעה בגיבוש ארגוני טרור. והיא הפכה את העולם למקום פחות בטוח.

 

ולכן אני תומך בפריסה מחודשת של חיילי ארצות הברית ויציאתם ממנה בשלבים, שתתחיל לא יאוחר מאשר במאי, כשהמטרה היא להוציא את כל הכוחות הלוחמים מעיראק עד מרס 2008. במלחמת אזרחים בה לא קיים כלל פתרון צבאי, פריסה מחדש זו היא המנוף הטוב ביותר שלנו להפעלת לחץ על ממשלת עיראק, כדי שזו תשיג הסכמה פוליטית בין הסיעות הלוחמות שלה וכך תאט את שפיכות הדמים ותקדם את היציבות.

 

התוכנית שלי מאפשרת גם למספר מוגבל של חיילים אמריקאים להישאר בעיראק  כדי למנוע ממנה מלהפוך למקום מבטחים לטרור בינלאומי ולהפחית את הסכנה של כאוס כולל. בנוסף  לכך נפרוס מחדש את חיילינו באתרים אחרים באזור, וכך נבטיח לבנות הברית שלנו את המשך פעילותנו במזרח התיכון. תוכניתי כוללת גם אסטרטגיה דיפלומטית אזורית מבוססת, שכוללת שיחות עם סוריה ואיראן - דבר מה שממשל זה  סוף סוף הסכים לקבל.

 

הצבא האמריקאי פעל באומץ ובצורה מבריקה  בעיראק. החיילים עשו כל שביקשנו מהם לעשות, ויותר. אולם תוצאותיה של האסטרטגיה הכושלת של הממשל, בעיראק, היו חיזוק עמדתה האסטרטגית של איראן; ירידה באמינותה של ארצות הברית והשפעתה באזור; וחשיפתן של ישראל ואומות אחרות, ידידותיות לארצות הברית, לסכנה רבה יותר.  אלה הם אינם הסימנים של דרך סלולה היטב. הגיע הזמן לשינוי מעמיק.

 

כשארצות הברית תצא מעיראק נוכל לרכוש בחזרה את ההשפעה שאיבדנו במזרח התיכון. נוכל למקד שוב את מאמצינו בעדיפויות  קריטיות  שהוזנחו, כגון המאבק בטרור בינלאומי וניצחון במלחמה באפגניסטן.  ונוכל אז להתמודד בצורה יעילה יותר עם אחד האיומים הגדולים ביותר נגד ארצות הברית, ישראל והשלום בעולם - איראן.

 

המשטר של נשיא איראן, אחמדיניג`אד, מהווה איום לכולנו. דבריו מהווים הד מקפיא להיסטוריה הטרגית ביותר של העולם.

 

לרוע המזל, להיסטוריה דרך איומה לחזור על עצמה. הנשיא אחמדיניג`אד הכחיש את השואה. הוא ערך כנס בארצנו, וטען שהיא מיתוס. אולם אנחנו יודעים שהשואה הייתה אמיתית בדיוק כמו ששת המיליונים שמתו בקברות המונים בבוכנוואלד או בקרונות הבקר לדכאו, או שאפרם כיסה את השמים באושוויץ. ראינו את התמונות. פסענו באולמות של מוזיאון השואה בוושינגטון ויד ושם. ונגענו בכתובות הקעקע על זרועותיהם של אהובינו. אחרי ששים שנה - הגיע הזמן להכחיש את המכחישים.

 

לא ייתכן שבמאה ה-21 מדינה חברה באומות המאוחדות תקרא בגלוי להשמדתה של מדינה חברה אחרת. אולם זה בדיוק מה שעשה. לישראל וארצות הברית אסור ואין להן האפשרות להתעלם משערורייה ועוול אלה.

 

על העולם לפעול כדי לעצור את תוכניתה של איראן להעשרת אורניום,  וכדי למנוע ממנה להשיג נשק גרעיני. מסוכן מדי להתיר לתיאוקרטיה רדיקלית להניח ידיה על נשק גרעיני. ולמרות שאל לנו למחוק כל אפשרות שהיא,  כולל פעולה צבאית, מהרשימה, האמצעי העיקרי שלנו למניעת איראן מבניית נשק גרעיני חייב להיות דיפלומטיה קשוחה, תקיפה ותוקפנית, משולבת בסנקציות קשות.

 

הנשק הגרעיני האירני יערער את יציבות האזור ועלול לגרום למרוץ חימוש חדש. מדינות מסוימות באזור, כגון מצרים, ערב הסעודית ותורכיה עלולות לאבד שליטה ולפתוח בתחרות גרעינית שעלולה לגרום לחוסר יציבות גובר והולך באזור – וזה רע לא רק למזרח התיכון אלא לעולם כולו, משום שמצב זה יהפוך אותו למקום מסוכן ובלתי צפוי יותר.  מדינות אחרות  ייכנעו  ללחץ להיענות לדרישות איראן. קבוצות טרור בגיבויה של איראן יחושו עידוד לפעול בחוצפה רבה יותר בחסות המטריה הגרעינית האיראנית. וכפי שהוכיחה הרשת הגרעינית של AQ. Khan בפקיסטן, איראן עלולה להפיץ טכנולוגיה זו בכל רחבי העולם.

 

כדי למנוע תרחיש גרוע זה, על ארצות הברית להוביל דיפלומטיה קשוחה.

 

זו כוללת תקשורת ישירה עם איראן, בדומה למפגשים שקיימנו עם הסובייטים בשיא המלחמה הקרה, הצגת העקרונות והאינטרסים שלנו במונחים ברורים ביותר. על דיפלומטיה קשוחה לכלול הפעלת לחץ באמצעות סנקציות קשות יותר. משמעות הדבר דיפלומטיה החלטית יותר של ארצות הברית באומות המאוחדות. משמעות הדבר גיוס הכוחות המשותפים של ידידינו באירופה, שהם שותפי המסחר העיקריים של איראן. משמעות הדבר אסטרטגיה משותפת עם מדינות המפרץ שמספקות לאיראן את רוב משאבי האנרגיה שהיא זקוקה  להם. משמעות הדבר שכנוע אותן המדינות  להכיר באיום של איראן ולהגביר את הלחץ עליה כדי שזו תשעה את העשרת האורניום. משמעות הדבר יישום מלא של חוקי הסנקציות של ארצות הברית. ובטווח הארוך משמעות הדבר התמקדות שלנו בהפסקת רודנות הנפט ופיתוח מקורות אנרגיה חלופיים כדי להוריד את מחירו.

 

עלינו גם לשכנע מדינות אחרות, כגון ערב הסעודית,  להכיר באינטרסים המשותפים שלה עם ישראל בכל הנוגע להתמודדות עם איראן. עלינו להדגיש בפני המצרים שהם עוזרים לאיראנים ואינם מועילים לעצמם, כשאינם מונעים כיאות הברחת כלי נשק וכסף מאיראן אל תוך עזה.

 

תנופתה והשפעתה של ארצות הברית מתחזקות ככל שיותר ויותר מדינות תומכות בנו. לסנקציות היום השפעה משמעותית על כלכלתה של איראן. איראן תלויה מאוד ביבוא ובהשקעות זרות, באשראי ובטכנולוגיה. ומצב שבו בנות הברית שלנו רואות שהשקעות מאין אלה באיראן אינן לטובתה של העולם עשוי להביא את איראן אל השולחן.

 

אין לנו ריב עם העם האירני. הם יודעים שהנשיא אחמדיניג`אד  חסר אחריות, פזיז, ומתעלם מצרכי היום יום שלהם, ולכן הם גערו בו בקלפי בסתיו האחרון. אנחנו מקווים שרבים יותר מהם ידברו. התקווה טמונה ביכולתם לזהות את מהותה האמיתית של שנאתו: שנאה ואיום כנגד השלום באזור.

 

בו בזמן עלינו לשמור  על  מחויבותנו המוחלטת ליחסי ההגנה הייחודיים שלנו עם ישראל, על ידי מימון מלא של סיוע צבאי, והמשך העבודה על "החץ" ועל תוכניות הגנה אחרות בעזרת טילים. כך תוכל ישראל לשמור על היתרון הצבאי שלה ולהרתיע ולהדוף התקפות מרחוק -  טהרן, ומקרוב - עזה.  וכשישראל מותקפת עלינו לתמוך בזכותה הלגיטימית להגן על עצמה. בקיץ האחרון תקף חיזבאללה את ישראל. הוא השתמש בלבנון כמוצב חוץ, ובאנשים חפים מפשע כמגן; הוא  עטף את המדינה כולה באלימות ועימות ואיים על תנועת הדמוקרטיה הצעירה שהחלה להתפתח שם. ולכן עלינו ללחוץ על אכיפת קיומה של החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם, שדורשת הפסקת משלוחי נשק אל החיזבאללה – החלטה שסוריה ואיראן ממשיכות להתעלם ממנה. תמיכתן בחיזבאללה וחמאס ומשלוחי הנשק שלהן אליהם, שמאיימים על השלום ועל הביטחון באזור, חייבים להיפסק.

 

אנחנו עומדים בפני אתגרים גדולים. וברגעים כאלה, בני ברית אמיתיים אינם מתרחקים.  במשך שש שנים החמיץ הממשל הזדמנויות להגביר את השפעתה של ארצות הברית באזור, ולעזור לישראל להשיג את השלום שהיא רוצה ואת הביטחון שהיא זקוקה לו. הגיע הזמן שננצל הזדמנויות אלה.

 

העם הישראלי וראש הממשלה אולמרט הבהירו שהם יותר מאשר מוכנים לשאת ולתת על סיום העימות הישראלי - פלשתיני, שיביא עמו שתי מדינות שיחיו זו לצד זו בשלום וביטחון.  אולם על הישראלים להאמין שיש להם שותף פלשתיני אמיתי לשלום.  ולכן עלינו לחזק את המתונים הפלשתינים שמבקשים שלום, ולהתמיד בבידודם של החמאס וקיצונים אחרים שמחויבים להשמדתה של ישראל.

 

ארצות הברית ושותפיה הציגו בפני החמאס שלושה תנאים פשוטים מאוד לסיום בידוד זה: הכרה בזכות קיומה של ישראל; הפסקת השימוש באלימות וקיומם של הסכמים קודמים בין ישראל והרשות הפלשתינית.

 

כולנו צריכים לדאוג בשל ההסכם  עליו נשאו ונתנו הפלשתינים ומכה בחודש האחרון. מידע על הסכם זה טוען שחמאס, פת"ח ושרים עצמאיים ישבו יחדיו בממשלה, עם ראש ממשלה מהחמאס, מבלי להכיר בישראל, מבלי לגנות את האלימות, ורק עם הבטחה מעורפלת "לכבד" הסכמים קודמים.

 

כולנו צריכים לדאוג בשל כך, משום שהמשמעות היא שמחמוד עבאס,  מנהיג פלשתיני שאני מאמין שהוא מחויב לשלום, נאלץ להתפשר עם החמאס. אולם אם אנחנו רציניים באשר לתנאי הקוורטט, עלינו לומר לפלשתינים שזה לא מספיק טוב.

 

אבל כפי שאמרתי בפתח דברי, גם ישראל תאלץ לשאת כמה אבנים כבדות. ההיסטוריה שלה הייתה רצופה בברירות קשות, בחפשה אחרי שלום וביטחון.

 

ליצחק רבין היה החזון והוא רצה להושיט ידו לאויבים משכבר הימים. אריאל שרון היה החלטי בדעתו להוציא את ישראל מעזה. אלה היו החלטות קשות, מכאיבות, שחדרו אל לב זהותה של ישראל כאומה.

 

ישראלים רבים שדיברתי אתם במהלך ביקורי בשנה האחרונה אמרו לי שהם היו מוכנים להקריב קורבנות כדי להעניק לילדיהם את הסיכוי לשלום. אלה היו אנשים אמיצים שרצו חיים טובים יותר. ואני יודע שאלה הם זמנים קשים וקל לאבד תקווה. אולם אנו חייבים לבנינו ולבנותינו, לאמהותינו ולאבותינו ולכל אלה שנפלו, להמשיך לחפש ולבקש שלום וביטחון - למרות שאלה נראים רחוקים מאיתנו. חיפוש זה הוא לטובתה של ישראל. הוא לטובתה של ארצות הברית. הוא לטובת כולנו.

 

אנחנו יכולים ואנחנו חייבים לעזור לישראלים ולפלשתינאים יחדיו לממש את היעדים הלאומיים שלהם: שתי מדינות שחיות זו לצד זו בשלום וביטחון. העם הישראלי והעם הפלשתיני סבלו בשל הכישלון במימוש יעדים אלה. על ארצות הברית לא להשאיר אבן על אבן במאמציה להפוך יעדים אלה למציאות.

 

אולם בסופו של דבר אנחנו יודעים גם שאסור לנו להכתיב מה טוב ביותר לישראלים ולאינטרס הביטחוני שלהם; אסור שראש ממשלה ישראלי יחוש שהוא נגרר אל שולחן הדיונים על ידי ארצות הברית, או נחסם על ידה בדרכו לשם.

 

עלינו להיות שותפים – עלינו להיות שותפים פעילים. דיפלומטיה במזרח התיכון  אינה דבר של מה בכך. דיפלומטיה נמדדת בסבלנות ובמאמץ. איננו יכולים להמשיך במסעות שאין בהם יותר מאשר צילומים משותפים ומעט פעילות ביניהם. ישראל וארצות הברית כאחת אינן מפיקות  תועלת מכך.

 

שלום עם ביטחון. זוהי משאלתו העיקרית והחשובה ביותר של העם בישראל.

זה מה שראיתי בפסוטה, עיירה על הגבול עם לבנון.

גרים בה תושבים המאמינים בדברים שונים, בעלי היסטוריה שונה.

יש בה מרכז קהילתי שנתמך על ידי הארכיבישוף הרומי-קתולי של שיקאגו והפדרציה היהודית של שיקאגו רבתי. שם החל החינוך של הדור הבא: בעיירה הקטנה גרים בני כל האמונות והלאומים יחדיו בכבוד הדדי.

 

נפגשתי עם אנשים מהעיירה והם לקחו אותי לסיור במקום נפלא זה. ברגע מסוים באו נערות צעירות, נגנו מוסיקה ויצאו במחולות.

 

אחרי מספר דקות חשבתי על בנותיי, סאשה ומליה, וכיצד גם הן יכולות היו לחלום  ולרקוד במקום כזה: מקום של התחדשות ושיקום. הוכחה, שבלב לבה של סכנה רבה כל כך יש סימנים לאפשרות לחיים ותקווה והבטחה שהשיר  האוניברסאלי למען השלום ממשיך להתנגן .

 

תודה

 

סנטור ברק אובאמה

 

_________________________________________

March 2, 2007

Chicago, Illinois

Thank you so much for your kind introduction and the invitation to meet with you this morning. Last week, this event was described to me as a small gathering of friends. Looking at all of you here today; seeing so many of you who care about peace in this world; who care about a strong and lasting friendship between Israel and the United States, and who care about what’s on the next page of our shared futures, I think “a small gathering of friends” fits this crowd just right.

 I want to begin today by telling you a story.

Back in January of 2006, I made my first trip to the Holy Land. It is a place unlike any other on this earth – a place filled with so much promise of what we truly can be as people; a place where we’ve learned how in a flash, violence and hatred and intolerance can turn that promise to rubble and send too many lives to their early graves. Most will travel to the holy sites: the Church of the Holy Sepulcher, the Dome of the Rock or the Western Wall. They make a journey to be humbled before God. I too am blessed to have seen Israel this way, up close and on the ground. But I am also fortunate to have seen Israel from the air. On my journey that January day, I flew on an IDF helicopter to the border zone. The helicopter took us over the most troubled and dangerous areas and that narrow strip between the West Bank and the Mediterranean Sea. At that height, I could see the hills and the terrain that generations have walked across. I could truly see how close everything is and why peace through security is the only way for Israel.

Our helicopter landed in the town of Kiryat Shmona on the border. What struck me first about the village was how familiar it looked. The houses and streets looked like ones you might find in a suburb in America. I could imagine young children riding their bikes down the streets. I could imagine the sounds of their joyful play just like my own daughters. There were cars in the driveway. The shrubs were trimmed. The families were living their lives.

Then, I saw a house that had been hit with one of Hezbollah’s Katyusha rockets. The family who lived in the house was lucky to be alive. They had been asleep in another part when the rocket hit. They described the explosion. They talked about the fire and the shrapnel. They spoke about what might have been if the rocket had come screaming into their home at another time when they weren’t asleep but sitting peacefully in the now destroyed part of the house.

It is an experience I keep close to my heart. Not because it is unique, but because we know that too many others have seen the same kind of destruction, have lost their loved ones to suicide bombers and live in fear of when the next attack might hit.

Just six months after I visited, Hezbollah launched four thousand rocket attacks just like the one that destroyed the home in Kiryat Shmona, and kidnapped Israeli service members. And we pray for all of the service members who have been kidnapped: Gilad Shalit, Eldad Regev, and Ehud Goldwasser, and I met with his family this week. I offered to help in any way I can. It is important to remember this history—that Israel had unilaterally withdrawn from Lebanon only to have Iran supply Hezbollah with thousands of rockets.

Our job is to never forget that the threat of violence is real. Our job is to renew the United States’ efforts to help Israel achieve peace with its neighbors while remaining vigilant against those who do not share this vision. Our job is to do more than lay out another road map; our job is to rebuild the road to real peace and lasting security throughout the region.

That effort begins with a clear and strong commitment to the security of Israel: our strongest ally in the region and its only established democracy. That will always be my starting point. And when we see all of the growing threats in the region: from Iran to Iraq to the resurgence of al-Qaeda to the reinvigoration of Hamas and Hezbollah, that loyalty and that friendship will guide me as we begin to lay the stones that will build the road that takes us from the current instability to lasting peace and security.

It won’t be easy. Some of those stones will be heavy and tough for the United States to carry. Others with be heavy and tough for Israel to carry. And even more will be difficult for the world. But together, we will begin again.

One of the heavy stones that currently rest at the United States’ feet is Iraq. Until we lift this burden from our foreign policy, we cannot rally the world to our values and vision. As many of you know, I opposed this war from the beginning – in part because I believed that giving this President the open-ended authority to invade Iraq would lead to the open-ended occupation we find ourselves in today.

Now our soldiers find themselves in the crossfire of someone else’s civil war. More than 3,100 have given the last full measure of devotion to their country. This war has fueled terrorism and helped

galvanize terrorist organizations. And it has made the world less safe.

That is why I advocate a phased redeployment of U.S. troops out of Iraq to begin no later than May first with the goal of removing all combat forces from Iraq by March 2008. In a civil war where no military solution exists, this redeployment remains our best leverage to pressure the Iraqi government to achieve the political settlement between its warring factions that can slow the bloodshed and promote stability.

My plan also allows for a limited number of U.S. troops to remain and prevent Iraq from becoming a haven for international terrorism and reduce the risk of all-out chaos. In addition, we will redeploy our troops to other locations in the region, reassuring our allies that we will stay engaged in the Middle East. And my plan includes a robust regional diplomatic strategy that includes talking to Syria and Iran – something this Administration has finally embraced.

The U.S. military has performed valiantly and brilliantly in Iraq. Our troops have done all that we have asked them to do and more. But a consequence of the Administration’s failed strategy in Iraq has been to strengthen Iran’s strategic position; reduce U.S. credibility and influence in the region; and place Israel and other nations friendly to the United States in greater peril. These are not the signs of a well-paved road. It is time for profound change.

As the U.S. redeploys from Iraq, we can recapture lost influence in the Middle East. We can refocus our efforts to critical, yet neglected priorities, such as combating international terrorism and winning the war in Afghanistan. And we can, then, more effectively deal with one of the greatest threats to the United States, Israel and world peace: Iran.

Iran’s President Ahmadinejad’s regime is a threat to all of us. His words contain a chilling echo of some of the world’s most tragic history. Unfortunately, history has a terrible way of repeating itself. President Ahmadinejad has denied the Holocaust. He held a conference in his country, claiming it was a myth. But we know the Holocaust was as real as the 6 million who died in mass graves at Buchenwald, or the cattle cars to Dachau or whose ashes clouded the sky at Auschwitz. We have seen the pictures. We have walked the halls of the Holocaust museum in Washington and Yad Vashem. We have touched the tattoos on loved-ones arms. After 60 years, it is time to deny the deniers. In the 21^st century, it is unacceptable that a member state of the United Nations would openly call for the elimination of another member state. But that is exactly what he has done. Neither Israel nor the United States has the luxury of dismissing these outrages as mere rhetoric.

The world must work to stop Iran’s uranium enrichment program and prevent Iran from acquiring nuclear weapons. It is far too dangerous to have nuclear weapons in the hands of a radical theocracy. And while we should take no option, including military action, off the table, sustained and aggressive diplomacy combined with tough sanctions should be our primary means to prevent Iran from building nuclear weapons.

Iranian nuclear weapons would destabilize the region and could set off a new arms race. Some nations in the region, such as Egypt, Saudi Arabia and Turkey, could fall away from restraint and rush into a nuclear contest that could fuel greater instability in the region—that’s not just bad for the Middle East, but bad for the world, making it a vastly more dangerous and unpredictable place. Other nations would feel great pressure to accommodate Iranian demands. Terrorist groups with Iran’s backing  would feel emboldened to act even more brazenly under an Iranian nuclear umbrella. And as the A.Q. Kahn network in Pakistan demonstrated, Iran could spread this technology around the world. To prevent this worst-case scenario, we need the United States to lead tough-minded diplomacy.

This includes direct engagement with Iran similar to the meetings we conducted with the Soviets at the height of the Cold War, laying out in clear terms our principles and interests. Tough-minded diplomacy would include real leverage through stronger sanctions. It would mean more determined U.S diplomacy at the United Nations. It would mean harnessing the collective power of our friends in Europe who are Iran’s major trading partners. It would mean a cooperative strategy with Gulf States who supply Iran with much of the energy resources it needs. It would mean unifying those states to recognize the threat of Iran and increase pressure on Iran to suspend uranium enrichment.

It would mean full implementationof U.S. sanctions laws. And over the long term, it would mean a focused approach from us to finally end the tyranny of oil, and develop our own alternative sources of energy to drive the price of oil down.

We must also persuade other nations such as Saudi Arabia to recognize common interests with Israel in dealing with Iran. We should stress to the Egyptians that they help the Iranians and do themselves no favors by failing to adequately prevent the smuggling of weapons and cash by Iran into Gaza.

The United States’ leverage is strengthened when we have many nations with us. It puts us in a place where sanctions could actually have a profound impact on Iran’s economy. Iran is highly dependent on imports and foreign investment, credit and technology. And an environment where our allies see that these types of investments in Iran are not in the world’s best interests, could help bring Iran to the table. We have no quarrel with the Iranian people. They know that President Ahamadinejad is reckless, irresponsible, and inattentive to their day-to-day needs which is why they sent him a rebuke at the ballot box this fall. And we hope more of them will speak out. There is great hope in their ability to see his hatred for what it is: hatred and a threat to peace in the region.

At the same time, we must preserve our total commitment to our unique defense relationship with Israel by fully funding military assistance and continuing work on the Arrow and related missile defense programs. This would help Israel maintain its military edge and deter and repel attacks from as far as Tehran and as close as Gaza. And when Israel is attacked, we must stand up for Israel’s legitimate right to defend itself. Last summer, Hezbollah attacked Israel. By using Lebanon as an outpost for terrorism, and innocent people as shields, Hezbollah has also engulfed that entire nation in violence and conflict, and threatened the fledgling movement for democracy there. That’s why we have to press for enforcement of U.N. Security Council Resolution 1701, which demands the cessation of arms shipments to Hezbollah, a resolution which Syria and Iran continue to disregard. Their support and shipment of weapons to Hezbollah and Hamas, which threatens the peace and security in the region, must end. These are great challenges that we face. And in moments like these, true allies do not walk away. For six years, the administration has missed opportunities to increase the United States’ influence in the region and help Israel achieve the peace she wants and the security sheneeds.

 The time has come for us to seize those opportunities.

The Israeli people, and Prime Minister Olmert, have made clear that they are more than willing to negotiate an end to the Israeli-Palestinian conflict that will result in two states living side by side in peace and security. But the Israelis must trust that they have a true Palestinian partner for peace. That is why we must strengthen the hands of Palestinian moderates who seek peace and that is why we must maintain the isolation of Hamas and other extremists who are committed to Israel’s destruction.

The U.S. and our partners have put before Hamas three very simple conditions to end this isolation: recognize Israel’s right to exist; renounce the use of violence; and abide by past agreements between Israel and the Palestinian Authority.

We should all be concerned about the agreement negotiated among Palestinians in Mecca last month. The reports of this agreement suggest that Hamas, Fatah, and independent ministers would sit in a government together, under a Hamas Prime Minister, without any recognition of Israel, without a renunciation of violence, and with only an ambiguous promise to “respect” previous agreements.

This should concern us all because it suggests that Mahmoud Abbas, who is a Palestinian leader I believe is committed to peace, felt forced to compromise with Hamas. However, if we are serious about the Quartet’s conditions, we must tell the Palestinians this is not good enough.

But as I said at the outset, Israel will have some heavy stones to carry as well. Its history has been full of tough choices in search of peace and security.

Yitzhak Rabin had the vision to reach out to longtime enemies. Ariel Sharon had the determination to lead Israel out of Gaza. These were difficult, painful decisions that went to the heart of Israel`s identity as a nation.

Many Israelis I talked to during my visit last year told me that they were prepared to make sacrifices to give their children a chance to know peace. These were people of courage who wanted a better life. And I know these are difficult times and it can be easy to lose hope. But we owe it to our sons and daughters, our mothers and fathers, and to all those who have fallen, to keep searching for peace and security - even though it can seem distant. This search is in the best interests of Israel. It is in the best interests of the United States. It is in the best interests of all of us.

We can and we should help Israelis and Palestinians both fulfill their national goals: two states living side by side in peace and security. Both the Israeli and Palestinian people have suffered from the failure to achieve this goal. The United States should leave no stone unturned in working to make that goal a reality.

But in the end, we also know that we should never seek to dictate what is best for the Israelis and their security interests. No Israeli Prime Minister should ever feel dragged to or blocked from the negotiating table by the United States.

We must be partners – we must be active partners. Diplomacy in the Middle East cannot be done on the cheap.

Diplomacy is measured by patience and effort. We cannot continue to have trips consisting of little more than photo-ops with little movement in between. Neither Israel nor the U.S. is served by this approach. Peace with security. That is the Israeli people’s overriding wish.

It is what I saw in the town of Fassouta on the border with Lebanon. There are 3,000 residents of different faiths and histories. There is a community center supported by Chicago’s own Roman Catholic Archdiocese and the Jewish Federation of Metro Chicago. It is where the education of the next generation has begun: in a small village, all faiths and nationalities, living together with mutual respect.

I met with the people from the village and they gave me a tour of this wonderful place. There was a moment when the young girls came in and they played music and began to dance.

After a few moments, I thought about my own daughters, Sasha and Malia and how they too could dream and dance in a place like this: a place of renewal and restoration. Proof, that in the heart of so much peril, there were signs of life and hope and promise—that the universal song for peace plays on.

 

Thank you.

Senator Barack Obama

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

9 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Barack Obama אלא אם צויין אחרת